בחסות המדינה: ארגוני הפשיעה השתלטו על היישובים הערבים

תחת הפחדות, איומי אלימות ונשק שמסתובב חופשי, אזרחים ערבים רבים נאלצים לחיות בפחד – ולהתפלל שהם ומשפחותיהם לא יהיו הקורבנות הבאים של ארגוני הפשע.

יותר מ- 120 בני ובנות אדם נרצחו מאז תחילת השנה, אבל המדינה לא רק שלא עוצרת את הפושעים – אלא להיפך: מדיניות ארוכת שנים של רשויות המדינה הובילה את ארגוני הפשע לשגשוג של ממש.

איך זה קורה? הנה כמה דוגמאות:
מערכות החוק מעבירות לפושעים מסר – שהם לא ישלמו על מעשיהם, ומסר לנפגעים – לא להתלונן: עם אחוזים מגוחכים של פענוח תיקי רצח ועם ענישה מקלה לפשיעה ואלימות – ברור לארגוני הפשיעה שהם יכולים להמשיך לפעול באין מפריע. מתוך למעלה מ- 110 קורבנות רצח השנה, פוענחו כ- 12 תיקים בלבד, אחוז נמוך משמעותית מאשר שיעור פענוח תיקי רצח כשמדובר בקורבן יהודי (כ80%).

40% מהצעירים הערבים הם חסרי מעש – לא עובדים ולא לומדים. המציאות הזאת היא תוצר של אפלייה בחינוך, בנגישות למוקדי השכלה ותעסוקה, בתחבורה וברווחה, ושל העובדה שהמדינה הזניחה את תחומי החיים הבסיסיים בחברה הערבית לאורך שנים. כך הפכה המדינה את החברה הערבית למאגר בלתי נדלה של חיילים פוטנציאלים קלים לגיוס לארגוני הפשיעה. ארגוני הפשיעה נכנסים לוואקום שהמדינה השאירה – הם מציעים לצעירים פרנסה ותחושת שייכות, ומשלימים את ההסללה שלהם לחיים של פשע ואלימות.

אפליה כלכלית: אזרחים ערבים שרוצים לקחת הלוואה או משכנתא מהבנק נתקלים באפליה ופעמים רבות הבנקים פשוט מסרבים להלוות להם כסף. למשל, רק 2% מלוקחי המשכנתאות הם ערבים. לכן רבים בחברה הערבית נאלצים לפנות לשוק האפור – שמפרנס את ארגוני הפשע. כשהלווים מתקשים להחזיר את החוב – הלווים ובני משפחתם חשופים לאלימות קשה ואף לרצח. המדינה מודעת לכך, דוחות נכתבו, תוכניות לשינוי המצב הוצגו, אבל בינתיים – שום דבר לא משתנה.

השב״כ כבר פועל בתוך החברה הערבית, מאז ומתמיד, ולא רק שהוא לא פותר את הבעיה – הוא חלק ממנה: בישובים מסוימים חיים סייענים ומשתפי פעולה אשר זוכים להגנת השב״כ, גם מפני ידה של המשטרה – אפילו ואולי במיוחד, כשהם הופכים לחלק מוביל בארגוני פשע אלימים.

המדינה חייבת לקחת אחריות על המצב:
בטווח המיידי, יש לשפר את הליכי האכיפה והשיטור על ידי פענוח תיקי רצח והרתעת ארגוני הפשיעה והפושעים. את הרצח הבא, המשטרה צריכה למנוע בכלים העומדים לרשותה ולא מעורבות של גופים וכלים המאיימים לפגוע פגיעה קשה בזכויות אדם בסיסיות של האזרחים – ויחלישו עוד יותר את האמון במערכות אכיפת החוק.
המדינה חייבת לקדם פתרונות שיתנו מענה לבעיות העומק בחברה הערבית ולתחומי החיים הבסיסיים אותם הזניחה במשך שנים בחברה הערבית: תעסוקה, חינוך, תכנון ועוד. זו הדרך היחידה להביא לשינוי.