סיכוי-אופוק לשוויון ושותפות (ע"ר)

קידום שוויון בנגב

בשיתוף פעולה עם המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים, אנחנו פועלים להנגשת שירותי חינוך ותחבורה ציבורית לאזרחים הערבים הבדואים בכפרים הלא מוכרים והכפרים המוכרים החדשים בנגב.

אוטובוסים נוסעים בכביש בנגב

מה הבעיה בנגב?

בנגב חיים כ-280 אלף אזרחים ערבים-בדואים (מתוך כ-770,000 תושבים בנפת באר שבע), בהם כ-100 אלף בכפרים בלתי מוכרים שהמדינה מעולם לא הכירה בקיומם. רבים מהתושבים הערבים-בדואים בנגב מתגוררים באזור מאות שנים – הרבה לפני קום המדינה. חלקם מתגוררים על אדמותיהם ההיסטוריות, וחלקם מתגוררים על אדמות שאליהן הועברו בכפייה או בהסכמה על ידי המדינה. עם זאת, מסיבות היסטוריות הקשורות לאופן רישום הקרקעות שהיה נהוג בנגב לפני 1948, ישנה מחלוקת משפטית ופוליטית סביב נושא הבעלות על הקרקעות. המדינה נסמכת על המחלוקת הזו, בין היתר, כדי לשלול הכרה מהכפרים.

למרות שאין תאריך מוסכם בו החלה ההתיישבות הבדואית בנגב, במפקד שערך השלטון העות'מאני בשנת 1596, היו עדויות ברורות על עיבוד חקלאי בדואי בצפון הנגב. בהסתמך על מחקרים שונים ועל פרסומים של השלטון העותמאני, חוקרים מעריכים כי בשנת 1880 היו כ32,000 בדואים בשטח ובשנת 1914 כ-55,000.

שאלת הבעלות על הקרקעות עולה תדיר בהקשר של האזרחים הערבים הבדואים בנגב. חשוב לציין שאין בהכרח קשר בין זכות התושבים הבדואים להתגורר בכפריהם לבין הוכחת בעלות על הקרקעות – במהלך השנים המדינה ידעה להקים מאות ישובים לאזרחים יהודים, בלי שיש להם בעלות על הקרקע, ואף לעודד מעבר של אזרחים יהודים מכל חלקי הארץ לנגב. יחד עם זאת, סוגיית רישום הקרקעות היא סוגייה היסטורית חשובה ומורכבת. 

כחלק מרפורמות המודרניזציה (התנזימאת) שהנהיגה האימפריה העות'מאנית במאה ה-19, נערכו כמה ניסיונות לגבש מערכת רישום קרקעות מודרנית. עם זאת, רוב מחזיקי הקרקע נמנעו מרישום הקרקע עקב רצונם להימנע מתשלומי מיסים ומגיוס לצבא. כתוצאה, פחות מחמישה אחוזים מהקרקעות בארץ היו רשומים בטאבו עשור לאחר תום העידן העות'מאני. עם הגעת הבריטים, הוכנסו שינויים מרכזיים בדיני המקרקעין. בין השאר, השלטון הבריטי הודיע ב-1921 על תקופה של חודשיים לרישום קרקעות – אם כי לא נקבעה כל סנקציה על העדר רישום. על פי ההערכות, רק 117,000 דונם (כלומר 0.44% בלבד) מסך כל הקרקעות בארץ נרשמו בתום תקופה זו.

עד לסיום תקופת המנדט הסדירו הבריטים סופית כ-5 מיליון דונם, שהיוו כ-20% מהשטח המנדטורי – בעיקר באזורים יהודיים או בכאלו שהיו בסכסוך בין יהודים לערבים. עד הקמת המדינה לא נעשה תהליך שיטתי של רישום והסדר מקרקעין בנגב. 

מאמצע המאה התשע עשרה ועד הקמתה של מדינת ישראל נהנו הבדואים מאוטונומיה תרבותית ומשפטית נרחבת, שבמסגרתה התפחתה מערכת קניין מסורתית אשר זכתה בהכרה גם מהעות'מאנים וגם מהבריטים. 

המאבק על הקרקע בין המדינה לבין אזרחיה הערבים בכלל, והבדואים בפרט הוא ארוך שנים ושורשיו בנכבה ומיד לאחריה. כ80% מהבדואים שהתגוררו בנפת באר שבע לפני 1948, בעיקר בנגב המערבי, ברחו או גורשו ולא הורשו לחזור לאחר המלחמה, וכך איבדו את כל רכושם ואת זכויות הקרקע. יישוביהם נהרסו, ואדמותיהם נמסרו ליישובים חקלאיים ועירוניים יהודיים שהוקמו באזור. במהלך המלחמה גורשו רוב תושביו הערבים של הנגב, בעיקר לרצועת עזה, לסיני, לגדה המערבית ולירדן. בתחומי ישראל נותרו רק כ-11,000 בדואים, כולם באזור "הסייג" (אזור המשתרע בין באר שבע, ערד ודימונה). חלקם התגוררו באזור זה עוד לפני המלחמה באזור זה ונותרו בכפריהם ההיסטוריים, והשאר רוכזו שם בתחילת שנות החמישים. כל אלו חיו תחת ממשל צבאי עד שנת 1966.

במהלך השנים רוכזו רוב הבדואים מחוסרי-הקרקע, לרבות חלק מעקורי-הפנים (אלו שהועברו בכפייה לאזור ה"סייג" ושקרקעותיהם הופקעו), בשבעה יישובים עירוניים שהוקמו על ידי המדינה. לעומתם, נותרו כ-100,000 תושבים ב-35 הכפרים הבלתי-מוכרים. אלו ברובם תושבים היושבים על אדמות אבותיהם וטוענים לבעלות עליהן, יחד עם קבוצות קטנות יותר של עקורי פנים.

קצת יותר לעומק

האזרחים הערבים-בדואים הם שליש מתושבי הנגב, אבל יושבים על כ-3.5% בלבד משטחיו. לבדואים החיים בתחומי באר שבע-דימונה-ערד (התחום המכונה "אזור הסייג") ישנו מערך בעלות קרקע, והם נחלקים לכאלו שיש בבעלותם אדמה וכאלו שאין בבעלותם אדמה. עם זאת, מאחר שמערך חלוקת הקרקע מעולם לא נרשם בידי הרשויות הבריטיות ששלטו בארץ, ולמרות שלפני הקמת המדינה מוסדות ציוניים רכשו אדמות מערבים-בדואים בנגב, מדינת ישראל לא הכירה בבעלות הבדואים על אדמתם. בשנות השבעים המדינה אפשרה לאזרחים הבדואים בנגב להגיש תביעות בעלות על חלק מאדמותיהם. רוב התביעות מעולם לא התבררו בבתי המשפט, והן נותרו עומדות ותלויות. 

היחס של המדינה לקרקעות אלה הוא אמביוולנטי – מצד אחד היא מתייחסת אליהם כאדמות מדינה, אולם במקביל, היא מנסה לייצר הסדרי פיצוי מול תובעי הבעלות ומציעה להם תמורה כספית בעד ויתור ומחיקה של תביעותיהם. כיום, רוב תושביהם של הכפרים הבלתי מוכרים הם ממשפחות שיש להן תביעות בעלות על האדמות עליהן הם מתגוררים. רבים מהאזרחים הבדואים שאינם בעלי קרקע לפי מערך זה, כמו אלו שנעקרו מאזור ניצנה אחרי 1948, הסכימו לעבור או הועברו בכפייה להתגורר באחת משבע העיירות בנגב כמו רהט, חורה ותל שבע. חלק ניכר מההעברה בכפייה קשור בהסכם השלום עם מצרים, במסגרתו חוקק "חוק השלום" שכפה פינוי והסדר פיצויים על אלפי תובעי בעלות שהתגוררו בשטח שבו הוקם מאוחר יותר בסיס חיל האוויר נבטים – בסיס שהועבר מסיני במסגרת הסכמי השלום.

במהלך השנים המדינה הקימה מאות יישובים לאזרחים יהודים שלא היתה להם בעלות על הקרקע, ואף עודדה מעבר של אזרחים יהודים מכל חלקי הארץ לנגב. לדוגמה, בנפת באר שבע יש יותר ממאה יישובים כפריים יהודיים, בהם חיים בממוצע כ-300 תושבים. זאת בנוסף לעשרות חוות בודדים, שהוקמו ללא היתר אך הממשלה פעלה לתת להן הכרה תכנונית בדיעבד. אולם בכל הנוגע לכפרים הבדואים, לאורך עשרות שנים המדיניות הרשמית של המדינה הייתה לא להכיר בהם ולרכז את התושבים באזורים עירוניים על מנת לצמצם את כמות הקרקע המוחזקת בידי אזרחים ערבים. החל משנות השבעים המדינה הקימה שבעה יישובים עירוניים בנגב, אליהם העבירה כמחצית מהאוכלוסייה הבדואית. בשנות ה-2000, לאחר מאבק מתמשך של התושבים, הכירה המדינה ב-11 מתוך 46 הכפרים. עם זאת, 35 כפרים נותרו בלתי מוכרים עד היום. אזרחים אלו חיים ללא תשתיות, ללא שירותים בסיסיים ומהווים את האוכלוסיה בעלת הדירוג הסוציו-אקונומי הנמוך בארץ. לכל אלו נוסף האיום והפחד מפני הריסת בתים. ההריסה נעשית פעמים רבות ללא פתרון תכנוני מוסכם, וללא מחשבה על כך שלדיירים שאיבדו את ביתם אין לאן ללכת. 

לאורך השנים ניסתה המדינה לקדם תוכניות שונות להסדרת היישובים הערביים בנגב אולם הן נחלו כישלון, משום שהתכנון נעשה מעל ראשי התושבים, ללא התחשבות בתרבות ואורח חייהם וללא התאמה למצב הבעלויות הקיים על הקרקע. גם ביישובים הערביים המוכרים בנגב נותרו בעיות רבות בתכנון ובתשתיות. 11 הכפרים שהוכרו כבר לפני כ-20 שנה עדיין סובלים מחיבור בעייתי לתשתיות של מים, חשמל וביוב, ועדיין חשופים להריסות בתים בהיקפים עצומים. הדבר קורה בין היתר בגלל שהמועצות האזוריות שבהן יושבים הכפרים נדרשות לפתח פרויקטים עצומים של תשתיות, ללא כלים או משאבים מספקים. 

האזרחים הבדואים בנגב סובלים מעוני קשה ותובעים קצבת הבטחת הכנסה בשיעור הגבוה פי 3.5 משאר האוכלוסיה. שיעור התעסוקה בקרב האזרחים הבדואים בנגב הוא הנמוך ביותר מקרב כל האוכלוסיות. עוד לפני המשבר הכלכלי שהביאה עימה מגפת הקורונה, רק 68% מהגברים ו- 32% מהנשים בחברה הבדואית היו מועסקים. זאת, לעומת 78% מהגברים ו- 38% מהנשים בחברה הערבית הכללית.

הסטטוס החברתי-כלכלי המוחלש של החברה הבדואית לא נוצר בחלל ריק, אלא כתוצאה ישירה של העדר ההכרה, וההפליה ארוכת השנים במשאבים ובתקציבים, וכתוצר של מצב התשתיות, התחבורה, חיבורי הכבישים והנגישות המועטה לחינוך ולמסגרות משלימות.

סיכוי-אופוק תומכת במאבקם הצודק של התושבים הערבים בנגב להכרה בכפרים הבלתי מוכרים ופועלת לטובת מטרה זו. בנוסף, סיכוי-אופוק תומכת ופועלת לתכנון ופיתוח הכפרים המוכרים. האזרחים הערבים בנגב זכאים לתשתיות ראויות, לחינוך שוויוני, הולם ונגיש, ולחיבור זמין ונוח לתחבורה ציבורית על מנת שיוכלו לשפר את איכות חייהם ולהשתלב בהשכלה, בתעסוקה ובחברה. סיכוי-אופוק פועלת בשיתוף פעולה עם המועצה לכפרים הבלתי מוכרים מול משרדי הממשלה והמועצות האזוריות על מנת לשפר את תשתיות המים, להקים גני ילדים ובתי ספר, לסלול כבישים ולהפעיל תחבורה ציבורית ביישובים הערביים הבדואים בנגב. 

חוסר הנגישות לחינוך בכפרים הבלתי מוכרים

חינוך הוא זכות בסיסית ותנאי שבלעדיו לא ניתן להביא לצמצום פערים ושוויון לאזרחי הנגב הערבים, שילובם בעולם ההשכלה והתעסוקה ולשיפור איכות חייהם. מתוך 53 היישובים הערביים בנגב, 35 הם יישובים שאינם מוכרים על ידי הרשויות בישראל ולמצב דברים זה ישנה השפעה מרחיקת לכת על חייהם בסוגיות הקשורות בחינוך.

חוק חינוך חובה מחייב את המדינה להנגיש את מערכת החינוך לכל אזרחי המדינה ללא קשר למקום מגוריהם או השתייכותם הלאומית. עם זאת, מתוך כלל היישובים הערביים בנגב, רק בתשעה מהכפרים הלא מוכרים הוקמו בתי ספר (ובכל הכפרים המוכרים והיישובים העירוניים). מבין הכפרים הלא מוכרים, בשניים בלבד ישנו בית ספר תיכון. 

נתונים שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת מעידים כי אחוזי הנשירה בקרב התלמידים הערבים בנגב הוא גבוה במיוחד – כ-30% מהבנים ו20% מהבנות לא מסיימים את כיתה י"ב. שיעור ניכר מהנשירה מתרחש בכיתה ח' או ט', כאשר התלמידים מסיימים את הלימודים בבתי הספר היסודיים ונאלצים לעבור ללמוד בתיכון מרוחק ולא נגיש. הנתונים מעלים חשש כי העדר מסגרות חינוך לתלמידים בחינוך העל יסודי בכפרים הבלתי מוכרים הוא גורם משמעותי שיכול להסביר את אחוזי הנשירה הגבוהים ביישובים האלה.

מחסור חמור נוסף הוא במרכזי השלמת השכלה (היל"ה), מרכזי קידום נוער המאפשרים לצעירים המעוניינים בכך להשלים 12 שנות לימוד. למרות אחוזי הנשירה הגבוהים והמצוקה בתחום החינוך, בכל הכפרים הבלתי מוכרים בנגב אין אף לא מרכז היל"ה אחד, בעוד השירות מופעל ב-150 רשויות מקומיות ברחבי הארץ.

בגלל העדר בתי ספר וגנים בכפרים הבלתי מוכרים, במשך השנים, וכתוצאה מלחצים על משרד החינוך ופעילות משפטית, הלך והתפתח מערך הסעות ממשלתי. מערך זה מאפשר לקבוצה יותר גדולה של תלמידים לממש את הזכות לחינוך, אך מצד שני, מדובר בפיתרון מסוכן שלא נותן מענה ראוי והולם לצרכים של הילדים. זאת מכיוון שבהתאם לנהלי הבטיחות של משרד החינוך, הסעות תלמידים אמורות להתקיים על כבישים סלולים בלבד, ואין להסיע ילדים מתחת לגיל 5. אך בכפרים הבלתי-מוכרים, המשרד מחריג את הנהלים ומסיע את ילדי הכפרים החל מגיל 3 על דרכי עפר משובשות ולאורך קילומטרים רבים. 

למתווה זה בעיות רבות – הוא מסוכן מבחינה בטיחותית ומשפיע לרעה על התלמידים מבחינה חברתית, פדגוגית ונפשית. כמו כן, מדובר בפתרון יקר, שהמדינה מוכנה להוציא רק כדי לא להקים מוסדות חינוך בכפרים הלא מוכרים. לפי תקנות משרד החינוך ההסעות שנועדו לילדי הגן, בגילאי 3-5, אמורות להיות קטנות ובליווי של סייעת. אולם בפועל, במקרים רבים אין סייעת ולאותה הסעה יעלו ילדים בני 3 ובני 18 ויעלו גם מספר גדול בהרבה מהמקסימום המותר על פי חוק. בנוסף, בחודשי החורף הגשומים, העדר התשתיות והכבישים הסלולים מוביל לדרכי בלתי עבירות ומסוכנות עוד יותר, עוד סיבה בגינה הורים נאלצים להשאיר ילדים בבית. הנסיעה המייגעת משפיעה לרעה על התלמידים, המגיעים לבית הספר לעתים לאחר שעה של היטלטלות בין בכבישי העפר המחברים את הכפרים. בנוסף, בשל המרחק הרב בין בתי הילדים למוסדות החינוך, ההורים מנותקים מגני הילדים, מהסביבה הלימודית של ילדיהם ומהמערכת החינוכית. 

בגלל המצב שנוצר, בו כ-40 אלף ילדים עושים את דרכם בכל יום לבתי הספר על דרכי עפר משובשות, ובעקבות פניות לבתי משפט, קודמו מספר יוזמות שמטרתן לשפר את מצב דרכי העפר וכבישי הגישה לבתי הספר בכפרים. למשל, ב-2009 החליטה הממשלה (החלטה 724) לתקצב סלילת כבישים שיחברו את בתי הספר ומרכזי השירות לכבישים הראשיים ב-6 כפרים מוכרים וב-7 מרכזי שירותים בכפרים בלתי-מוכרים. כיום, 12 שנים אחר כך (2021), נסללו רק 3 כבישים בכפרים המוכרים ו-3 בכפרים הבלתי-מוכרים – פחות ממחצית.

אבל, הבעיה העיקרית נעוצה בדרכי העפר המובילים מבתי הילדים בכפרים הבלתי מוכרים אל הכבישים הסלולים הקיימים. דרכים אלו מהוות את מוקד ההזנחה והסיכון הגדולים ביותר. לכן, במתווה שקידמה סיכוי-אופוק בשנת 2018 מול משרד האוצר והרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב נוסחו המלצות כיצד לשפץ ולמקם את כבישי העפר, ללא סלילת כביש אשר אסורה בלא תוכנית מתאר. שיפוץ דרכי העפר, בעלות של כמה מאות אלפי שקלים, הוא תהליך פשוט יחסית שישפר את בטיחות התלמידים ואת איכות כלי הרכב אשר מתבלים מהדרכים המשובשות, וגם ימנע מקרים של הפסקת ימי לימוד בעת גשם. עם זאת, המדינה הקצתה לכך תקציב רק עבור הכפרים המוכרים בנגב, והותירה את גני הילדים בכפרים הלא מוכרים ללא פתרון. 

בשל כל הבעיות האלו, הורים רבים אינם שולחים את ילדיהם למערכת החינוך בגילאים המוקדמים – 17% מהילדים הבדואים בגילאי 3 עד 5, 4,500 ילדים במספר, אינם רשומים לגנים ונשארים בבתיהם. זאת, לעומת אחוז בודד בחברה היהודית – כך לפי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת לשנת 2020. מדובר בילדים קטנים שאינם זוכים לשירות הבסיסי של חינוך לגיל הרך, בתקופה קריטית להתפתחותם ולחייהם העתידיים.

עד כה, משרד החינוך לא עומד ביעדים שהציב לעצמו לסגירת פערים אלו ולשילוב הילדים הבדואים במסגרות החינוך. עם זאת, סיכוי-אופוק מאמינה כי ישנם פתרונות רבים שניתן לקדם במסגרת ההגבלות הקיימות כדי להתגבר על החסמים וכי יש להתמקד בהקמת גנים בקרבה לבתי הילדים.

תחבורה ציבורית מאפשרת נגישות לשירותים בסיסיים

שירותי תחבורה ציבורית הינם שירותים בסיסיים שעל המדינה לספק לאזרחיה על מנת שיוכלו להגיע מביתם לעבודה, ללימודים, למקומות בילוי, למרכזי שירותים רפואיים וכו'. הדבר נכון כפליים בכפרים הבלתי מוכרים, בהם כמעט ואין שירותים כאלה בתוך היישובים. עם זאת, מצב הדברים הקיים כיום בנגב אינו מאפשר את השירות הבסיסי של תחבורה ציבורית לתושבי הכפרים הבלתי מוכרים. 

כיום, תחבורה ציבורית לא נכנסת לכמעט אף כפר לא מוכר, ותושבי הכפרים צריכים להסתמך על תחנות אוטובוס על הכביש הראשי מחוץ ליישוב. אלא שבכ-10 כפרים לא מוכרים אין כיום אפילו תחנת אוטובוס על הכביש הראשי בכניסה לכפר, אף שמדובר בהשקעה בסיסית שהייתה יכולה לספק תחבורה ציבורית בין-עירונית לאזרחים רבים הזקוקים לכך. משמעות הדבר היא שעשרות אלפי אזרחים בדואים בנגב נדרשים ללכת קילומטרים לאורך כבישים מהירים רק על מנת להגיע מביתם לתחנת אוטובוס. במיפוי שנעשה על ידי עמותת סיכוי-אופוק והמועצה לכפרים הבלתי מוכרים נמצאו 30 מיקומים בהם יש צורך בהקמת תחנות בכניסה לכפרים. בעקבות מיפוי זה, ועבודה מול משרדי הממשלה, משרד התחבורה עשה מיפוי משלו והמליץ על אישור התחנות. יחד עם זאת, בשל תעדוף ושיקולים תקציביים, המשרד לא קבע עדיין מועד לביצוע. 

תחבורה ציבורית בכפרים הבלתי מוכרים היא הדרך היחידה של תושבים לקבל גישה לשרותים בסיסיים כמו רפואה, תעסוקה והשכלה, בהינתן העדר שרותים אלו בתוך הכפרים. בנוסף, כמו בכל מקום אחר, תחבורה ציבורית היא אמצעי חיוני לקידום תעסוקה וצמצום פערים, בנוסף להיותו כלי בעל השפעה אדירה על צמצום תאונות דרכים. זאת ועוד, המחקרים מראים כי אזורים שבהם יש יותר תחבורה ציבורית נוטים לנתוני פשיעה נמוכים יותר ושיעור בטיחות וביטחון אישי גבוהים יותר. תחבורה ציבורית גם מורידה את רמת זיהום האוויר ומייצרת השפעה כלכלית חשובה בשל הפחתת ההוצאה על רכב פרטי, עלייה בערך נכסי מגורים, יצירת מקומות עבודה וכן פיתוח וצמיחה של כלכלה מקומית. לתחבורה נגישה עשויה להיות השפעה ניכרת במיוחד בנגב, משום שכל 270 אלף התושבים הבדואים בנגב חיים תחת רשויות מקומיות במעמד הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר – 1. 

האזרחים הבדואים בנגב סובלים מעוני קשה ותובעים קצבת הבטחת הכנסה בשיעור הגבוה פי 3.5 משאר האוכלוסיה. שיעור התעסוקה בקרב האזרחים הבדואים בנגב הוא הנמוך ביותר מקרב כל האוכלוסיות. עוד לפני המשבר הכלכלי שהביאה עימה מגפת הקורונה, רק 68% מהגברים ו- 32% מהנשים בחברה הבדואית היו מועסקים. זאת, לעומת 78% מהגברים ו- 38% מהנשים בחברה הערבית הכללית.

הסטטוס החברתי-כלכלי המוחלש של החברה הבדואית לא נוצר בחלל ריק, אלא כתוצאה ישירה של העדר ההכרה, וההפליה ארוכת השנים במשאבים ובתקציבים, וכתוצר של מצב התשתיות, התחבורה, חיבורי הכבישים והנגישות המועטה לחינוך ולמסגרות משלימות. פיתוח התשתיות, הכבישים, התחבורה הציבורית וההשכלה יגבירו את שיעור התעסוקה, את היצע העובדים, את יכולת התושבים לקבל שירותי בריאות נאותים, ואת הרווחה הכלכלית של תושבי הנגב הערבים.

כיום, רוב הכפרים הערביים בנגב – בהם גרים מעל מאה אלף אזרחים – עודם מנותקים משירות נגיש ויעיל של תחבורה ציבורית. מצב דברים זה מונע מאלפי נשים צעירות מלהשתלב באקדמיה ובתעסוקה, ובסופו של יום מנציח את מצבה המוחלש של האוכלוסיה שהיא גם כך המוחלשת ביותר בישראל.

ביישובים הבלתי מוכרים בנגב, משרד התחבורה מסרב להפעיל תחבורה ציבורית שתכנס לתוך היישובים בגלל האיסור להפעיל תחבורה כזו על דרכים לא סלולות. עם זאת, באותה עת שמשרד התחבורה אוסר הפעלת עליית תחבורה ציבורית על כבישים שאינם סלולים, משרד החינוך מממן הסעות לילדים בגילאי 3-5 על אותו התוואי. לפי המדינה, הורה יכול לשלוח את ילדו בן ה-3 על כבישי עפר ברכב הסעות שמממנת הממשלה אולם נאסר עליו להשתמש באותו כביש כדי להגיע לעבודה, לאוניברסיטה או לקופת החולים בתחבורה ציבורית.

כיוון שמשרד התחבורה מאפשר להכניס תחבורה ציבורית רק על כבישים סלולים, הכפרים הבלתי מוכרים היחידים בהם יש היתכנות לכניסת תחבורה ציבורית הם אותם כפרים בהם יש היתר לסלילה עקב ההחלטה לסלול כבישי גישה לבתי ספר. למרות זאת, מתוך תשעת הכפרים הבלתי מוכרים בהם קיימים בתי ספר, רק לאחד יש חיבור לתחבורה ציבורית.

ולמה רק באחד? משרד התחבורה מתעכב בסלילת כבישים ובחיבור בתי הספר למערכת הכבישים מסיבות שונות. לדוגמה, ביישוב אל פורעה, שבו חיים כ-6,000 תושבים וקיימים בו שני בתי-ספר יסודיים ובי"ס תיכון, 

התקבל תקצוב ואישור לסלילת כבישי הגישה. כביש הגישה אל בתי-הספר נסלל, אך נותרו כ-400 מטרים לא סלולים, בגלל חוסר הסכמה בין משרד התחבורה לבין נתיבי ישראל לגבי מי נושא באחריות לסלילת המקטע. כיוון שמשרד התחבורה אוסר נסיעת אוטובוסים על כביש שאינו סלול, בשל 400 המטרים הלא סלולים הללו, המשרד לא מאפשר לתחבורה ציבורית לנסוע על הכביש והכפר נותר מנותק. כתוצאה, ועד שמשרד התחבורה ונתיבי ישראל יכריעו מי מהם לוקח אחריות על סלילת המקטע החסר, עובדי בתי הספר לא יכולים להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית ולמעשה, כל תושבי הכפר נותרים מנותקים וללא אפשרות להשתמש בתחבורה ציבורית על מנת להגיע לאוניברסיטה, לקופות חולים, למוקדי תעסוקה, ועוד. 

מצב דברים דומה, של כבישים שסלילתם טרם נשלמה, קיים גם בכפרים חירבת אל ווטן ותל ערד. 11 שנים הן די והותר זמן להתגבר על הקשיים וכי האחריות מוטלת על משרד התחבורה למצוא פתרונות ולתת מענה לציבור האזרחים. 

גם בכפרים עבדה וביר אלמשאש, שבהם הושלמה סלילת כבישי הגישה, עדיין אין כניסה של תחבורה ציבורית.

חיים ללא חיבור למים 

כל תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים חיים ללא חיבור נאות למים בבתיהם. בעבר, היו קיימות מעט נקודות מים מרכזיות, אשר רק בהן היה ניתן לקבל מים לצריכה אישית. התושבים נאלצו להתחבר באופן עצמאי לנקודה מרוחקת. במקרים רבים, הדבר היה נעשה ע"י מילוי מיכליות ואגירת המים – ללא סבסוד החיבור, ללא פיקוח ובקרה על איכותו או איכות המים, וללא תחזוקה שוטפת ומבוקרת.

בעקבות מאבק ארוך שנים, בחלק מהכפרים הבדואים בנגב הוספו נקודת חיבור למים ורבים מהתושבים כיום יכולים לפרוס תשתית צנרת באופן ובמימון עצמאי כדי להימנע מהשימוש במיכליות. אולם עדיין, שלא כמו בשאר היישובים בישראל, צינור המים שהקימה חברת מקורות אינו מגיע עד לביתם. זאת מאחר שחוק התכנון והבניה אינו מאפשר לחבר תשתיות מים אל מבנים שנבנו ללא היתר, ורבות מהבעיות הכלכליות, הבריאותיות והסביבתיות נותרו בעינן. 

כאמור, למצב דברים ישנן השלכות מרחיקות לכת על חיי התושבים, בין היתר בכל הנוגע לאיכות המים. שלא כמו ביישובים מוכרים, מאחר שהתושבים בכפרים הלא מוכרים אחראים להקים את תשתית המים של בתיהם, המדינה אינה מנטרת ומפקחת על איכות המים המגיעה אל הברזים. בנוסף, רבים מהאזרחים החיים בכפרים הלא מוכרים נוהגים למלא מים במיכלים גדולים, שאותם הם מעמידים ליד ביתם. מאחר שמדובר במים עומדים, איכותם אינה טובה ובמקרים רבים ילדים מפתחים מחלות מעיים לאחר שנחשפו למים מזוהמים.  

לתשתיות המים הרעועות ישנן גם השלכות כלכליות על התושבים. במידה שישנה נזילה בין נקודת המים אל אחד הבתים, תושב הבית ייאלץ לשאת בעלויות הנזילה משום שהוא האחראי לחיבור בין ביתו לנקודת המים המשותפת. חברת מקורות אינה נושאת באחריות ללחץ המים ולאיכות המים שמגיעים אל בתי התושבים, והם נדרשים להתקין לעצמם שעון מים.

 בנוסף, תעריף המים אשר משלמים התושבים בכפרים הלא מוכרים הינו גבוה משמעותית מהתעריף אותו משלמים תושבים ביישובים מוסדרים. ההסבר לכך נעוץ בשיטת הגבייה של תאגידי המים – אשר גובים "כמות מוכרת": תעריף נמוך לצריכה ביתית עד מכסה מסויימת, ותעריף גבוה עד פי שלושה לאחר השלמת המכסה הזו. מאחר שהתושבים ביישובים הלא מוכרים אינם שייכים לתאגיד מים אזורי שמסדיר ומגדיר את עלות הצריכה בהתאם למכסות, המדינה אינה עוקבת אחר מכסות המים של המשפחות ומחייבת את התושבים באופן אוטומטי בתעריף הגבוה יותר, השמור למי שהשתמש במכסת מים גדולה במיוחד.

בנוסף, התעריף אותו משלמים התושבים (הנחשבים כ"צרכן שאינו ספק"), הינו התעריף הגבוה ביותר מבין התעריפים לצריכה ביתית, וזאת כיוון שהם אינם מחוברים לרשת המים דרך תאגיד מים מקומי, אלא ישירות דרך חברת מקורות.

למצב זה יש גם השלכות חברתיות. גביית הכספים נעשית במשותף דרך נציג של הכפר שעובד מול חברת מקורות וגובה את הכספים מהתושבים בהתאם לשעוני המים העצמאיים שהתקינו. באופן טבעי, התנהלות זו יוצרת קשיים חברתיים ומתחים קהילתיים רבים. משפחות שידן חסרה ואינן יכולות לשלם על המים המגיע לביתן, מטילות עול כלכלי על המשפחות השכנות והדבר עשוי להיגרר לסכסוכים ממושכים הפוגעים בחיי התושבים ובמרקם הקהילתי ביישוב.

כתוצאה מכך, תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים, השייכים לאחת מקבוצות האוכלוסייה העניות ביותר במדינה, משלמים לעתים תעריף גבוה פי 3 מתושבי יישובים אחרים, עבור שירות חלקי ואספקת מים באיכות ירודה, היוצר בעיות חברתיות ובריאותיות.

איך סיכוי-אופוק משנה את המצב?

קידום הכרה ביישובים!

סיכוי-אופוק מאמינה שעל מדינת ישראל להכיר בכל הכפרים הערביים בנגב. עמדה זו אומצה גם על ידי ממשלת ישראל: דו"חות של ועדות ממשלתיות שאושרו בעבר בהחלטות ממשלה  הכירו בכך שהבדואים אינם פולשים, שהם חיו באזור הסייג לפני הקמת המדינה או הועברו לשם על ידי המדינה, ושצריך להכיר ככל הניתן בכמה שיותר כפרים. על מנת להבטיח רמת חיים נאותה לתושבי הכפרים הלא מוכרים, על המדינה להצהיר באילו מהכפרים הלא מוכרים היא מתכוונת להכיר, להתחיל בתכנון תוכניות מתאר ליישובים שיוכרו ולקדם בניית התשתיות הכל כך נדרשות בשיתוף ועדי הכפרים.

בסיס להכרה בכפרים ניתן למצוא בתכנית האב להכרה בכפרים הבלתי מוכרים שפורסמה בשנת 2012 על ידי עמותות "במקום" ו"סידרה", בשיתוף פעולה עם המועצה לכפרים הבלתי מוכרים, שהוקמה בשנות ה-90 כהנהגה הנבחרת של ועדי הכפרים הבלתי מוכרים.

הכרה היא תהליך ארוך שנים, הן בגלל המורכבות המקצועית, וגם בגלל נסיבות פוליטיות שמביאות את הממשלה לעכב החלטות על הכרה ביישובים. עד להשלמת התהליך, על הממשלה לספק את השירותים הבסיסיים לאזרחיה ולקדם שיפור באיכות השירותים והתשתיות להם זכאים תושבי הכפרים ככל אזרחי מדינת ישראל, כמו חינוך, חיבור למים, תחבורה ועוד. סיכוי-אופוק פועלת מול משרדי הממשלה על מנת לקדם את אספקת השירותים הבסיסיים לתושבי הכפרים. 

תכנון מרכזי שירותים חיוניים!

המדינה מחויבת לאפשר לאזרחיה החיים בכפרים הבלתי מוכרים בנגב גישה לתשתיות בסיסיות, חינוך, שירות רפואי ורווחה. לאור אי ההכרה של המדינה בכפרים, אין להן תוכניות מתאר, ולכן אסור על פי החוק לקדם בהן תוכניות בניה רגילות כמו בכל יישוב אחר, אך בתוכנית המתאר המחוזית של אזור באר שבע קיימת התייחסות מיוחדת המאפשרת להקים מרכזי שירותים חיוניים במבנים יבילים (קרוואנים) גם בכפרים בלתי מוכרים. בסך הכל כיום ב-9 כפרים בלתי מוכרים ישנם מרכזי שירות חיוניים הכוללים מתן שרותים בתחומי חינוך, דת, בריאות ורווחה. עם זאת, ב-26 מהכפרים הבלתי מוכרים אין כלל מרכזי שירותים חיוניים. 

סיכוי-אופוק מאמינה כי מדובר בפתרון יעיל שניתן להרחיבו. על כן, סיכוי-אופוק, בשותפות עם עמותת במקום והמועצה לכפרים הבלתי מוכרים, הגוף היציג שמאגד את ועדי הכפרים הבלתי מוכרים, מקדמים מול משרדי הממשלה הרלונטיים ולשכת התכנון המחוזית הרחבה ושינוי של התיקון לתוכנית המתאר המחוזית, המאפשרת להגדיר אזורים ספציפיים שבהם ניתנים שירותים חיוניים. אנו מובילים תהליך רוחבי שמטרתו להביא להקמה של מרכזי שירותים חיוניים בכל הכפרים הבלתי מוכרים תוך מעורבות התושבים החל משלב התכנון המרכזים, מול גופי התכנון ומשרדי הממשלה. הקמת המרכזים תעניק לתושבים נגישות בסיסית לשירותים שונים, ובעיקר – תאפשר הפעלה של גני ילדים בכפרים, וכך תמנע את הצורך בשימוש בהסעות ארוכות ומסוכנות בהם נאלצים כיום להשתמש ילדי הכפרים החל מגיל גן טרום-חובה. 

חיבור הכפרים הבלתי מוכרים לתאגיד מים!

סיכוי-אופוק והמועצה לכפרים הבלתי-מוכרים מקדמים את חיבור הכפרים הערביים בנגב לתאגיד מים, ובכך לשפר משמעותית את תשתיות המים של היישובים. כתוצאה מפעילותנו אישרה רשות המים חיבור של אלפי תושבים בשנה האחרונה ל תאגיד מים מקומי, ובכך שיפרה את בעיית התעריף הגבוה שמשלמים התושבים על מים ביחס לשאר האזרחים, ופתרה את בעיית  הטלת גביית הכספים דרך נציג הכפר. המשך חיבור הכפרים לתאגידי מים, יוכל לפתור את הסכסוכים והמתחים הקהילתיים הנלווים לחשבון המים המשותף של הכפר. בנוסף, חיבור לתשתיות מים מסודרות יותר ישפר את איכות המים וישפיע לטובה גם על בריאות התושבים.

סיכוי-אופוק מאמינה כי המדינה מחוייבת לאפשר לכל אזרחיה קיום בכבוד, הכולל גם גישה נאותה למים. הדבר חשוב ביתר שאת בתקופה זו שבה אנו מתמודדים עם מגיפה עולמית ואשר ההתגוננות העיקרית מפניה היא באמצעות שמירה על היגיינה. 

 הקמת בתי ספר תיכוניים!

עד שנת 2019, בכל הכפרים הלא מוכרים בנגב היה רק בית ספר תיכון תיכון אחד, באלפורעה. לאחר מאמצים רבים הצליחה סיכוי-אופוק להביא להקמתו של בית ספר תיכון נוסף ביישוב אלזרנוג. סיכוי-אופוק, ביחד עם ארגונים נוספים ועם הועד המקומי, פעלו מול משרד החינוך ומול המועצה האזורית נווה מדבר והצליחו להרחיב את בית הספר בכפר כך שיכלול גם תיכון – נוסף על החטיבה שכבר היתה קיימת בו. לאור ההצלחה, סיכוי-אופוק פועלת באופן דומה ולהרחיב את בתי הספר בכפרים נוספים בהם פועלים בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים כדי שגם הם יכללו תיכונים.

הנתונים מעלים חשש כי העדר מסגרות חינוך לתלמידים בחינוך העל יסודי בכפרים הבלתי מוכרים הוא גורם משמעותי שיכול להסביר את אחוזי הנשירה הגבוהים ביישובים האלה. נתונים שפרסמה הכנסת מעידים כי אחוזי הנשירה בקרב האזרחים הערבים בנגב הוא גבוה במיוחד – כ-30% מהבנים ו20% מהבנות לא מסיימים את כיתה י"ב. שיעור ניכר מהנשירה מתרחש בכיתה ח' או ט', כאשר בתי הספר נגמרים והתלמידים נאלצים לעבור ללמוד בתיכון מרוחק ולא נגיש.

ברור כי לבתי ספר תיכוניים נוספים עשויה להיות השפעה חיובית אדירה על אחוזי התלמידים המסיימים כיתה י"ב, וכתוצאה מכך לשפר גם את השתלבותם של הדור העתידי של הילדים הבדואים בעולם ההשכלה ובשוק התעסוקה. לילדים בכפרים הלא מוכרים מגיעה גישה לחינוך והזדמנות שווה לבנות לעצמם עתיד, בדיוק כמו לילדים בכל יישוב אחר בארץ, וזהו תפקידה של המדינה להבטיח את זכותם לחינוך והשכלה.

קידום תחבורה ציבורית בכפרים הבלתי מוכרים! 

סיכוי-אופוק פועלת מול משרדי הממשלה השונים יחד עם המועצה לכפרים הבלתי מוכרים כדי לקדם את הקמתן של תשתיות התחבורה בכפרים הבדואים בנגב. העמותה פועלת ליישום החלטת הממשלה לסלילת כבישי גישה לבתי הספר ולהכנסת תחבורה ציבורית אל הכפרים. ישנם תשעה בתי ספר בכפרים הלא מוכרים, אולם רק בשלושה מהם הושלמו כבישי הגישה ורק לאחד מהם נכנס קו אוטובוס. 

סיכוי-אופוק גם ערכה מיפוי לאזורים שבהם אינה קיימת תחנת אוטובוס על הכביש הסמוך לכפר ומקדמת את בניית התחנות מול משרד התחבורה על מנת לשפר את נגישותם של הכפרים לתחבורה ציבורית. לאזרחים הבדואים בנגב יש זכות לגישה שוויונית לתחבורה ציבורית ולהזדמנויות שהיא מאפשרת. העדר תחבורה ציבורית נוצר עקב מצב התשתיות, התחבורה, חיבורי הכבישים והנגישות המועטה לחינוך. פיתוח התשתיות, הכבישים, התחבורה הציבורית וההשכלה הם זכות בסיסית, ובנוסף יגבירו את שיעור התעסוקה, את היצע העובדים ואת הרווחה הכלכלית של תושבי הנגב הערבים.

יש לכם שאלות על הכפרים הבלתי מוכרים בנגב? יש לנו תשובות!

הכפרים הבלתי מוכרים – שאלות נפוצות

 

פרסומים בולטים

פרסומים תקשורתיים מתחום הפעילות

Silence is Golden