אלטרנטיבה ערבית־יהודית

אלטרנטיבה ערבית־יהודית – מאמר של אמג'ד שביטה ועופר דגן, ידיעות אחרונות 28.2.23

החזון של מובילי המהפכה המשטרית לא מסתיים בהשתלטות על מערכת המשפט: השלב הבא, שאת הסימנים שלו אפשר לראות כבר כיום, הוא הבערת מערכת היחסים הרגישה בין יהודים וערבים בישראל, בין היתר דרך מהלכים חריפים לדיכוי הזהות הלאומית של האזרחים הערבים ולביסוס עליונות יהודית בכל תחומי החיים. זה מהלך שיפגע ישירות בחברה הערבית, אך מסכן את כולנו. במקום להבין זאת, ולייצר חלופה ערכית וחברתית, מארגני המחאה בינתיים מיישרים קו עם המדיניות ההרסנית הזו.

המהלכים לדיכוי ורמיסה של הזהות הלאומית של הפלסטינים אזרחי ישראל כתובים באופן מפורש בהסכמים הקואליציוניים. כך, למשל, כל השותפות הקואליציוניות התחייבו לקדם בתוך חצי שנה מהקמת הממשלה חוק שיאסור הנפת דגלי פלסטין בשטחים של מוסדות שמקבלים מימון ציבורי. בנוסף, הממשלה מתכננת קידום תיקון לחוק החינוך הממלכתי כך שתיאסר העסקה של אדם שגילה תמיכה בטרור במערכת החינוך, במשרד החינוך ובמל"ג – ונראה שמטרתו העיקרית של מהלך זה היא להגביר את הפיקוח ולהגביל את חופש הביטוי של מורים ערבים, ולהביא לכך שיחששו להתבטא באופן ציבורי בנושאים פוליטיים. בנוסף, ובהמשך להסכמים הקואליציוניים, הממשלה החלה לקדם לאחרונה תיקון ל"חוק יסוד: הכנסת" שמבקש להקל על פסילה של מועמדים לכנסת השוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מסיתים לגזענות או תומכים בטרור. המשותף לשלושת המהלכים הוא ניסיון לצייר כל ביטוי של לאומיות פלסטינית כסכנה לביטחון המדינה, ועל ידי כך, להחריף את הדה־לגיטימציה הציבורית של הזהות הלאומית של הערבים בישראל ולהגביר את הטשטוש בין יחס המדינה לפלסטינים בשטחים הכבושים לבין יחסה לאחיהם אזרחי ישראל. מהלכים אלה עלולים להוביל לקרע עמוק במערכת היחסים הרגישה בין האזרחים הערבים למדינה, ולהסלמה ביחסי ערבים־יהודים בישראל.

אולם, מדאיגה לא פחות העובדה שנראה שהגורמים המובילים את המחאה מול הממשלה מאמצים את גבולות השיח וקווי המדיניות הזו – לאור הביקורת הפוליטית והציבורית על נוכחות דגלי פלסטין ודוברים פלסטינים, שהחלה בעקבות ההפגנה ההמונית הראשונה. שבוע לאחר מכן, בהפגנה השנייה, לא היו דוברים פלסטינים, כמעט לא היה ניתן לראות דגלי פלסטין, והייתה נוכחות מוגברת במיוחד של דגלי ישראל. המגמה הזו המשיכה ביתר שאת בהפגנות הבאות.

לא במקרה הימין הקיצוני לוקח אותנו לכיוון של קריסה ביחסי ערבים־יהודים, אלא כי יש לו חזון ודרך. יש צורך בהצבת חלופה רעיונית סדורה לחזון העגום של אפליה ועליונות יהודית בכל תחומי החיים ובכל השטח שבין הים לירדן. חלופה שלא תסתפק בשוויון חלקי, שתגובש מתוך שותפות ערבית־יהודית, ומתוך הכרה בתלות ההדדית שקיימת בין יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, שתשאף ותפעל לביסוס שוויון בלתי מותנה בכל תחומי החיים, וחתירה להסכם מדיני שיביא לסיום הכיבוש ולשלום ישראלי־פלסטיני.
הפעולה הראשונה שצריכה להיעשות בעניין צריכה לבוא דווקא ממארגני המחאה. במקום להיבהל מהזהות של הדוברים הערבים ולצנזר את דבריהם, פתחו בהידברות אמיצה וישירה עם החברה הערבית והנהגתה. הגדירו ביחד את גבולות המחאה והציעו אלטרנטיבה אמיתית למדיניות המפלגת של ממשלת הימין. כי אין דמוקרטיה עם אפליה, דיכוי וכיבוש. אין דמוקרטיה ללא שוויון.