סיכוי-אופוק לשוויון ושותפות (ע"ר)

קרקע, תכנון ודיור ביישובים הערביים

מצוקת הדיור ביישובים הערביים היא תוצאה של הפקעת קרקעות, מדיניות תכנונית, ואפליה בהקצאת קרקעות ובתקציבים לתכנון ופיתוח

בקצרה

כתוצאה מאפליה מתמשכת של ממשלות ישראל שכללה לאורך השנים הפקעות של קרקעות של אזרחים ערבים לטובת התיישבות יהודית, מדיניות תכנונית מגבילה, אפליה בהקצאת קרקעות ובתקציבים לתכנון ופיתוח בהשוואה לחברה היהודית, ישנה מצוקת דיור חמורה בחברה הערבית. בעשור האחרון פועלת עמותת סיכוי-אופוק בתחום הדיור, התכנון והבנייה בחברה הערבית, במטרה לקדם פיתוח אורבני מיטיב ובר קיימא ביישובים הערביים ולקדם הסדרת בנייה קיימת.

  • שטח היישובים הערביים במדינה: 3.4% 
  • אחוז האזרחים החיים ביישובים ערביים במדינה: 14.4% 
  • יישובים שנבנו מאז 1948: 700 יהודים, 0 ערבים (מלבד 7 עיירות קבע בנגב שנבנו על מנת לרכז את האוכלוסייה הבדואית)
  • זוכים בהגרלות מחיר למשתכן: יהודים 99%, ערבים 1% (נכון לנתוני יולי 2020)

מה הבעיה?

הפקעתם של מיליוני דונמים מידי תושבים ערבים החלה כבר במלחמת 1948 והמשיכה לאורך השנים בידי מדינת ישראל. מלבד האדמות מהן תושביהן גורשו ב-1948, הפקיעו ממשלות ישראל לדורותיהן בין השנים 1948-1972 יותר ממיליון דונמים נוספים אשר היו בבעלותם של אזרחים ערבים. לאחר מכן, בשנת 1976, הודיעה ממשלת ישראל על כוונתה להפקיע עוד כמיליון וחצי דונם בנגב וכ-20 אלף דונמים בגליל, ובאמת היו הפקעות נרחבות: בסך הכל הופקעו כ-61% מאדמות היישובים הערביים בישראל מאז שהוקמה מדינת ישראל, וחלקים גדולים מהם שימשו את המדינה לטובת התיישבות יהודית. אזרחי ישראל הערבים מחזיקים כיום באופן פרטי בכ-3.5 אחוזים מכל קרקעות המדינה, לאחר שהרוב המוחלט של אדמותיהם הולאם או הופקע באמצעות רשת של חוקי הפקעה. 

מדיניות התכנון וההפקעות של ממשלות ישראל מאז קום המדינה ועד היום הובילו להשלכות ארוכות טווח על איכות החיים ביישובים הערבים. ההפקעות ההיסטוריות הנרחבות של קרקעות בעבר גרמו למחסור חמור בקרקעות לבנייה ביישובים הערביים כיום ולמצוקת דיור הולכת וגוברת. במשך עשרות שנים הייתה אפליה חמורה בתקציבי ותהליכי התכנון, וכתוצאה מכך נוצרו המון בעיות בפיתוח של היישובים הערביים, בין השאר התופעה של בנייה ללא היתר שממנה סובלים היישובים. בנוסף, מלבד הפגיעה הפרטית בבעלי הקרקע, היישובים סובלים ממחסור בשטח ציבורי שעליו ניתן לבנות מבני ציבור ותשתיות חשובות כמו כבישים, מערכות ביוב, בתי ספר, מרפאות, בתי חולים ומרכזי פנאי ותרבות ומהקצאת שטחי פיתוח דלים שלא עונים על צרכים בסיסיים ואינם מותירים כל אפשרות לצמיחה ושגשוג. רק למיעוט מהאזרחים הערבים יש קרקע בבעלות פרטית, והעובדה שהמדינה לא מקצה מספיק קרקעות מדינה ליישובים הערביים מייצרת מצוקת דיור עבור האזרחים הערבים שאין בבעלותם קרקע פרטית.

העדפת הציבור היהודי על פני האזרחים הערבים נמשכת גם כיום בתחומי התשתיות, התכנון והקצאת המשאבים. לדוגמה, מקום המדינה ועד היום הקימה המדינה כ-700 יישובים חדשים, כולם לאוכלוסיה היהודית, פרט ל-7 יישובים ערביים שהוקמו בנגב כדי לרכז לתוכם אוכלוסייה שהתגוררה בכפרים בלתי מוכרים. בגלל מצוקת הדיור הקשה ביישובים הערביים, אזרחים ערבים נאלצים לעיתים קרובות לעזוב את יישוביהם לטובת יישובים יהודיים או מעורבים. עם זאת, התושבים הערבים אינם יכולים על פי רוב לקבל שירותים בסיסיים מחוץ ליישוביהם כמו שירותי חינוך, דת ותרבות – ולכן, המעבר מהיישוב הערבי כרוך בויתורים רבים. בנוסף, החוק המכונה “חוק ועדות קבלה” מתיר ליישובים בנגב ובגליל שמתגוררות בהם עד 400 משפחות להתנות את כניסתו של תושב חדש במעבר ועדת קבלה, וכך במקרים רבים מונע את קבלתם ליישובים של תושבים ערבים.

למרות שהאוכלוסייה הערבית גדלה בקצב דומה לאוכלוסייה היהודית, מאז שנת 1948 הוקמו כ-700 יישובים יהודיים ולא הוקם כמעט אף יישוב ערבי (מלבד שבע עיירות קבע חלופיות לאזרחים ערבים-בדואים שסולקו מאדמותיהם בנגב). רבים מתוך 700 היישובים הללו הוקמו על אותן קרקעות שהופקעו מאזרחים ערביים בשנים עברו, בעוד קרקעות אחרות שהופקעו מאזרחים ערבים עומדות שוממות.

כל אלו הניחו את היסודות למצוקת הדיור שאנו רואים בחברה הערבית כיום – לרוב האזרחים הערבים אין קרקעות זמינות לבנייה למגורים בעוד אחרים נאלצים לבנות ללא היתר, מסיבות המפורטות מטה. בנוסף, צפיפות הדיור (הנמדדת בחדר פר נפש) ביישובים הערביים הגיעה לפי 1.6 יותר ביחס ליישובים היהודיים, ישובים רבים סובלים מהיעדר תשתיות ומשירותים ציבוריים ברמה נמוכה והאוכלוסיה גדלה לצד ההזנחה והעוני.

למצוקת התכנון והדיור השלכות מרחיקות לכת על החברה הערבית, אשר משפיעות על כלל תחומי החיים של האזרחים. תשתיות ברמה נמוכה חושפות את האזרחים לסכנות במרחב הציבורי ומונעות נגישות לבעלי מוגבלויות ולאוכלוסיות כמו קשישים וילדים. המחסור בקרקע ובאשראי מוביל להישענות על השוק האפור, שבתורו מחזק את ארגוני הפשיעה. בנוסף, רבים מהצעירים המשכילים מהמעמד הבינוני והגבוה שיכולים להרשות לעצמם, עוברים לגור בערים יהודיות או מעורבות, וכך, בחלק מהיישובים הערביים נותרים בעלי הפוטנציאל וההשכלה הנמוכים, מה שמחליש את החברה הערבית כולה. 

צעירים ערבים רבים היו רוצים להישאר לגור ליד המשפחה, בקרבה למוסדות חינוך בשפתם ולמערכות תמיכה חברתיות. אבל השינויים בשוק הנדל”ן, והכישלון של המדינה להתמודד עם מצוקת הדיור ביישובים הערביים, לא מאפשרים זאת. שילוב של גורמים כלכליים ופוליטיים מאלצים רבים מהם לחפש חלופות דיור בהישג יד בערים יהודיות ומעורבות, למרות שבאלו קיימת אפליה משוועת בשירותים העירוניים הבסיסיים כגון חינוך ורווחה ובאפשרויות לקבל שירותים בשפה הערבית. 

יותר לעומק

+ העדר תשתיות מפותחות ביישובים הערביים

93% מהקרקעות בישראל הן בבעלות המדינה, ולכן נקראות אדמות מדינה, בעוד ששאר האדמות הן בבעלות פרטית. לאדמות מדינה יש חשיבות מיוחדת משום שעליהן יותר קל לבנות מבנים ותשתיות לטובת כלל הציבור כמו בתי ספר, כבישים, קופות חולים, דיור ציבורי ומערכות מים וביוב. ביישובים הערביים בישראל ישנו מחסור חמור של אדמות מדינה - רק כ-2% מהאדמות הנמצאות בתוך גבולות היישובים הערביים הינן בבעלות המדינה. המשמעות של מצב זה היא שלמשל, כאשר רשות מקומית מעוניינת לקדם הרחבה של כביש או בניית מבנה ציבורי, עליה לקדם הפקעה של הקרקע מבעליה - מהלך המוביל באופן טבעי להתנגדויות רבות ולהיגררות להליכים משפטיים יקרים ומסובכים.

קראו עוד

לאורך השנים האוכלוסייה ביישובים הערביים גדלה, כפי שגדלה האוכלוסייה בכל המדינה – אולם לעומת מה שקרה ביישובים יהודיים, היישובים הערביים כמעט ולא התרחבו. מחסור בקרקעות מדינה, בשילוב עם אפליה בתקציבי ותהליכי התכנון, הובילו לכך שיש בנייה נרחבת ללא תכנון מפורט (ובעבר גם ללא תכנון מתארי) ברבות מהשכונות, וכך נוצרו שכונות שיש בהן צפיפות רבה של בתי מגורים, ללא כל התשתיות והשירותים הדרושים. לאור זאת, נוצר מחסור בקרקע זמינה לפיתוח בעוד שהביקוש רק עלה.

במקביל, מיעוט אדמות המדינה וכישלון המדינה לפתח את מעט האדמות בבעלותה החמיר את המצב עוד יותר, ויחד עם צפיפות הבנייה בקרקעות פרטיות הוגבלו אפשרויות הפיתוח של היישובים הערביים בכל הנוגע לקידום פתרונות דיור, בניית מוסדות הציבור, הרחבת תשתיות ושיפור שאר השירותים הניתנים בשאר הארץ לאזרחים היהודים.

אחוז הקרקעות בישראל שהן בבעלות המדינה: סימוכין.

פחות

+ הזנחת יישובים ותיקים והיעדר התחדשות עירונית

האזורים הוותיקים ביישובים הערביים סובלים מאתגרים פיזיים רבים כתוצאה מאפלייה ארוכת שנים בתקציבים ובמשאבים, לרבות משאבי קרקע ומשאבי תכנון בנוסף לעובדת היותם אזורים בעלי מרקם טופוגרפי מאתגר. בשל מצב דברים זה אזורים אלו סובלים ממחסור בשטחים ציבוריים פתוחים כמו גנים ופארקים ציבוריים, כבישים צרים, תחבורה ציבורית ירודה, העדר תנאים להולכי רגל, מחסור בפתרונות חניה, מצוקת דיור חריפה ותשתיות בסיסיות במצב ירוד.

קראו עוד

אחד הפתרונות שמקדמת הממשלה למרקמים הוותיקים הוא באמצעות פרויקטים של התחדשות עירונית – שם כולל לתהליך שבו אזור עירוני מדורדר מבחינה פיזית או חברתית, משתקם והופך להיות מקום נעים וטוב לתושביו. אולם, קיים פער בין המטרות שעומדות בבסיסם של תהליכי ההתחדשות העירונית המיושמים כיום באופן כמעט בלעדי בישובים יהודים, לבין המטרות שהיו מוגדרות להתחדשות עירונית לו היו מותאמות לצרכי הישובים הערביים.

בניגוד ליישובים היהודיים, המחסור בשטחים ציבוריים פתוחים הוא האתגר המשמעותי ביותר באזורים הוותיקים בישובים הערביים אשר סובלים ממחסור גדול בגנים ציבוריים, שטחי ספורט ועוד. בנוסף, האזורים הותיקים ביישובים הערביים סובלים מאיכות ירודה של תשתיות ציבוריות, בדגש על תשתיות התחבורה כמו מדרכות, חניה, נגישות לתחבורה ציבורית, עומסי תנועה וחניית משאיות באזורים לא מוסדרים. לכל אלו נוספים סוגים אחרים של תשתיות לקויות באזורים הוותיקים כמו תשתיות החשמל, המים, הטלפון, הניקוז והביוב.

כיום, המטרות הממשלתיות במסגרת התחדשות עירונית מכוונות לשלב מגמות עכשוויות בתכנון עירוני באמצעות תהליכי התחדשות של המרקמים הוותיקים כמו עירוב שימושים, פיתוח הממוקד במרכזי הערים, מסחר, תעסוקה, עיצוב וטיפוח של המרחב הציבורי. עם זאת, ביישובים הערביים הדיון בשיפור המרחב הציבורי עוסק בהיבטים וברכיבים הרבה יותר בסיסיים – יצירת תשתיות לביוב ולניקוז, יצירת שטחים ציבוריים פתוחים, יצירת מבני ציבור, הרחבת כבישים ומדרכות כך שיעמדו בתקנים מקובלים, יצירה של מקומות חניה מוסדרים וכדומה.

מלבד המטרות השונות, ישנו הבדל גם בכלים המשמשים את ההתחדשות העירונית ביישובים היהודיים, אשר בשנים האחרונות הפכו לשם נרדף לתכנית פינוי בינוי ולתמ”א 38. כלים אלו, אשר מספקים פתרונות טובים עבור ערים במרכז הארץ, אינם מתאימים ליישובים הערביים: ביישובים הערבים (ובכלל בפריפריה) שווי הקרקע נמוך, לכן הפרוייקטים לא מספיק משתלמים ליזמים – ונכשלים. בנוסף, המודלים האלה לא נותנים פתרון מספק לבעיות האופייניות ליישובים הערביים, שנוצרו מדיניות מפלה בנושא קרקעו – כמו היעדר מרחבים ציבוריים (למשל – גינות) או מבני ציבור (כמו גני ילדים).

לכל אלו נוספים חסמים שונים העומדים בפני קידום התחדשות עירונית ביישובים הערביים. אחד החסמים המרכזיים נוגע לעובדה כי מרבית הקרקעות ביישובים הערביים הינה בבעלות פרטית. בשל כך, קידום פרויקט התחדשות עירונית ביישובים הערביים תלוי קודם כל ברצונו ובהסכמתו של בעל הקרקע. גם כאשר קיימת הסכמה של בעל הקרקע לקידום התחדשות עירונית בשטח, אופי המימוש תלוי ברצונו ובצרכיו של בעל הקרקע שלא תמיד עולים בקנה אחד עם הצרכים העירוניים או השכונתיים. מכאן שהבעלות הפרטית עלולה להרתיע את המדינה ואת הרשות המקומית להוביל תהליכי התחדשות ולהקצות לכך משאבים.

חסם נוסף העומד בפני קידום התחדשות עירונית ביישובים הערביים היא חוסר אמון הקיים בין הציבור הערבי למוסדות המדינה על רקע שנים ארוכות שבהן סבל הציבור הערבי מהפקעות ענק, אפלייה וחוסר שוויון בהקצאת הקרקעות, אשר הפכו את הקשר עם מוסדות התכנון למורכב, קשה ורווי בחשדנות.

פחות

+ מחוסרי דיור

בשל הנסיבות ההיסטוריות, כיום לרוב הציבור הערבי בישראל אין קרקעות – המדינה הלאימה את רוב הקרקעות שהיו בבעלותם והן הפכו לקרקעות בבעלות המדינה. בנוסף, כמעט 70% מהערבים שנשארו בישראל אחרי מלחמת 1948 הפכו לפליטי פנים, כלומר נעקרו מאדמותיהם והשאירו את נכסיהם והמקרקעין שלהם מאחור עד שאלו הופקעו בידי המדינה. בשילוב עם עם מחסור בקרקעות מדינה ביישובים הערביים, חסמים בשיווקי קרקעות באדמות המדינה הקיימות, ובעיות רבות בתהליכי התכנון והפיתוח של קרקעות בבעלות פרטית, לאזרחים רבים בחברה הערבית אין אדמות שעליהם הם יכולים לבנות (והם מוגדרים כ"מחסורי דיור"). המשמעות היא שאו שאין בבעלותם אדמות למגורים בכלל או שבאדמות הקיימות ישנם חסמים רבים המונעים את אפשרות המימוש של זכויות הבנייה בקרקע, כמו למשל אתגרים הקשורים ברישום הקרקעות, הגדרת הבעלות על הקרקע, תכנון מפורט מוגבל וקושי בתהליך הוצאת היתרים.

קראו עוד

גם יותר מ-70 שנים לאחר שהפכו פליטי פנים, עדיין מדובר באוכלוסיה מוחלשת בתוך היישובים הערביים. העקירה של מלחמת 1948 השפיעה על החברה הערבית במשך דורות קדימה, משום שלא השאירה לדורות הבאים קרקעות עליהן ניתן לבנות. לצד זאת, המדינה לא אפשרה ליישובים הערביים להתפתח. כך, לאורך השנים, מספר מוגבל של קרקעות לצד מספר הולך וגדל של אזרחים שזקוקים לדירה בשל הריבוי הטבעי של האוכלוסייה, מייצר היצע מוגבל וביקוש גבוה, הגורם בתורו למחירים מרקיעי שחקים של קרקעות יחסית למיקום הפריפריאלי. מחירי האדמות עלו באופן כה קיצוני בתוך השוק הקטן של החברה הערבית עד שהאמירו למחירים בלתי פרופורציונאליים. מצב דברים זה מתקיים על על רקע חולשה כלכלית של החברה הערבית: רוב הרשויות הערביות הן עניות (שייכות לעשירונים 1-3) ו-49% מהאזרחים הערבים נמצאים מתחת לקו העוני.

על המדינה מוטלת האחריות לספק היצע דיור ביישובים הערביים. כיום היא עושה זאת על מעט אדמות המדינה הקיימות ביישובים הערבים, עליהן היא משווקת דירות באמצעות שלושה סוגים עיקריים של מכרזים:
*בנה ביתך – שבו משווקת המדינה מגרש לקבוצת אזרחים, אשר בונים בעצמם את הבית.
*בנייה קבלנית – שבו משווקת המדינה מגרש לקבלן, המתחייב לבנות מספר דירות מסוים ולשווקן לציבור.
*מחיר למשתכן / דירה במחיר מופחת – שבו משווקת המדינה דירות מוזלות בהליך של הגרלה.

מרבית המכרזים הללו, ובעיקר הבנייה הקבלנית ודירה במחיר מופחת, נוחלים כישלון ביישובים הערביים משום שהם לא תואמים את הצרכים של האזרחים הערבים ואת המאפיינים הייחודיים של שוק הדיור בחברה הערבית. תכניות שיווק אלו
מבוצעות ביישובים הערביים באותה צורה בה הן מבוצעות בערים היהודיות הגדולות, ללא התחשבות במאפיינים של המרקם החברתי, והמרקם הבנוי של של היישוב.

אחד החסמים המשמעותיים הנובעים מחוסר ההיכרות של המדינה עם צורכי החברה הערבית וחוסר ההתאמה של המנגנון למאפייניה הייחודיים ניכרה גם בתוכנית “מחיר למשתכן”, אשר אפשרה רכישת דירה ראשונה בתנאים אטרקטיביים לזוגות צעירים נשואים, אבל לא זכתה להצלחה בחברה הערבית. נכון לחודש יולי 2020, רק 2.9% מהדירות ששווקו במסגרת תכנית מחיר למשתכן שווקו בישובים ערבים ורק 0.9% מהזוכים במחיר למשתכן היו ביישובים ערבים, כך לפי נתוני משרד הבינוי. במקרה זה, עמותת סיכוי-אופוק העלתה בפני משרד השיכון כי ההיענות הנמוכה נבעה מאי-התאמה של התוכנית לדפוסי החברה הערבית, בה זוגות נוהגים לקנות דירה לפני החתונה, בשלב האירוסין, ולא אחריה. משרד השיכון קיבל את המלצת סיכוי-אופוק ושינה את תנאי הזכאות כך שיכללו גם זוגות מאורסים ובכך פתר מכשול מרכזי להצלחת “מחיר למשתכן” בחברה הערבית.

פחות

+ הרחבת היישובים הערביים - פתרון שהמדינה לא מקדמת

גבולות השיפוט הם הגבול המוניציפלי של היישוב, שבחלקן יכולה הרשות המקומית לקדם תוכניות מתאר ולהתפתח באמצעות בניית דירות, מבני ציבור ותשתיות. גבולות השיפוט של היישובים הערביים לא הורחבו למרות הריבוי הטבעי של האוכלוסייה והצורך בשטחי מסחר, תעסוקה ומוסדות ציבור. שלא כמו ביישובים הערביים, יישובים יהודיים רבים זכו להרחבה ניכרת של גבולות השיפוט שלהם. הרחבת הגבולות ביישובים היהודיים נבעה לעיתים מגידול באוכלוסיית העיר והצרכים המשתנים של תושביה, ולעיתים משיקולים פוליטיים ותוכניות להשתלטות על קרקעות, כמו בתכנית המצפים, שנועדה ליהוד הנגב והגליל.

קראו עוד

דוגמה לאפליה בחלוקת משאב הקרקע בין יהודים וערבים, ולהשלכות שלו על מצוקת הדיור והפיתוח העירוני, ניתן למצוא בהשוואה בין העיר שרוב תושביה יהודים, נוף הגליל (לשעבר נצרת עילית) המונה כ-45 אלף תושבים ומשתרעת על פני 40 אלף דונם, לבין העיר השכנה נצרת המונה כ-70 אלף תושבים ומשתרעת על פני 14 אלף דונם בלבד. הקפאת גבולות השיפוט של היישובים הערביים יצרה טבעת חונקת אשר אינה מאפשרת לקדם בנייה שתשפר את מצוקת הדיור או את מצב התשתיות בהם.

בנוסף, המדינה כיתרה רבים מהיישובים הערביים בשטחים שאינם מותרים לפיתוח ואינם מאפשרים את הרחבת הגבולות כמו יערות קק”ל, שטחי חקלאות, גנים לאומיים, אנדרטאות, כבישים וקווי מתח גבוה שהבנייה תחתיהם אסורה. על מנת לשנות את ייעוד הקרקעות הללו יש צורך בתהליך ארוך ומסובך של שינוי ייעודן בשיתוף ובתמיכת המדינה.

במקרים אחרים, המדינה לא הרחיבה את גבולות השיפוט של היישובים הערביים אף שלתושבים רבים יש קרקעות בבעלות פרטית אשר נמצאות מחוץ לשטח הקו הכחול או בתוך שטח השיפוט של יישובים יהודיים. מצב דברים זה יצר מציאות שבה גם כאשר ישנה קרקע פרטית אשר ניתן היה לבנות עליה לו המדינה הייתה משנה את ייעוד הקרקע, גבולות השיפוט של היישוב אינם מאפשרים זאת.

צעירים ערבים רבים היו רוצים להישאר לגור ליד המשפחה ולצד מערכות התמיכה החברתיות שלהם אולם השינויים בשוק הנדל”ן, והכישלון של המדינה להתמודד עם מצוקת הדיור ביישובים הערביים, לא מאפשרים זאת. שילוב של גורמים כלכליים ופוליטיים מאלצים רבים מהם לחפש חלופות דיור בהישג יד בערים יהודיות ומעורבות, למרות שבאלו קיימת אפליה משוועת בשירותים העירוניים הבסיסיים כגון חינוך ורווחה ובאפשרויות לקבל שירותים בשפה הערבית. בנוסף, החוק המכונה “חוק ועדות קבלה” מתיר ליישובים בנגב ובגליל עם מספר תושבים של 400 ומטה, להתנות את כניסתו של תושב חדש במעבר ועדת קבלה. כך, במקרים רבים מונע את קבלתם ליישובים של תושבים ערבים.

פחות

+ תכנון על קרקע פרטית

מרבית הקרקעות ביישובים הערביים הן בבעלות פרטית, לרוב בבעלות משותפת של רבים, ופעמים רבות ללא רישום מסודר ועדכני של הבעלויות, כך שהשימוש בהן מצריך תוכניות איחוד וחלוקה ותהליכי רישום ארוכים, כתנאי למתן היתרי בניה. על מנת להקצות קרקע לצרכי ציבור (כבישים, מדרכות, בתי ספר, גנים, קופות חולים, וכו') בתכניות החלות על קרקע פרטית או מעורבת ולתכנן כך שיינתן מענה לצרכים השונים בשכונה, נדרש לבצע הליך קנייני -תכנוני הנקרא "איחוד וחלוקה" (רה -פרצלציה). בהליך זה, מאחדים מגרשים פרטיים (או מעורבים) למתחם משותף, אותו מפצלים מחדש כך שייתאפשר להקים על המתחם בתי ספר, כבישים ותשתיות אחרות.

קראו עוד

פעולה זו מעלה קשיים רבים בקידום תכנון על קרקעות פרטיות משום שהיא מצריכה הסכמה רחבה של כלל בעלי הקרקע וכן הלימה עם הצרכים והמאפיינים של האוכלוסיה המתגוררת במקום. בנוסף, לאור העובדה כי מרבית הקרקעות הפרטיות בחברה הערבית הן קרקעות שעברו בירושה, במקרים רבים ישנה תופעה של “ריבוי בעלים”, שמקשה עוד יותר על תכנון ופיתוח הקרקע משום שבנוסף לכלים התכנוניים נדרשים גם הליכי גישור ובניית הסכמות בין כל הבעלים השונים של הקרקע. לכל אלו נוספת העובדה כי בהליכי “איחוד וחלוקה” קיימת הפקעה באחוז גבוה מהקרקע לצורכי ציבור, מה שעשוי לעורר התנגדות בקרב הבעלים, בייחוד לאור הרגישות לסוגיית ההפקעות בחברה הערבית. בעיה נוספת היא שאזרחים ערבים רבים לא רשמו את זכויותיהם על הקרקע הפרטית שבבעלותם במרשמים הרשמיים של מדינת ישראל. זאת, כתוצאה מאתגרים הנובעים מריבוי בעלים לקרקע, עלויות גבוהות וחוסר אמון. התוצאה היא שהרישום הקיים במשרדי הממשלה בכל הנוגע לקרקעות לא תמיד תואם את מפת הבעלויות בשטח.

בתוך היישובים הערביים רק כ-2% מהאדמות הינן בבעלות המדינה, ועל אדמות אלה המדינה יכולה לקדם שיווק של דירות למגורים, אך רבים מהמתחמים שהמדינה מייעדת לשיווק מכילים בתוכם איים של קרקע פרטית. מתחמים מעורבים אלו, שחלקם פרטיים וחלקם בבעלות המדינה, מציבים אתגר מורכב במיוחד מאחר שהמדינה אינה מסבסדת עלויות פיתוח תשתיות בקרקעות פרטיות, ולמרבית הרשויות המקומית הערביות אין את היכולת הכלכלית לדאוג לכך בעצמן. עד לשנים האחרונות המדינה לא סבסדה עלויות פיתוח תשתיות בקרקעות פרטיות, ולאחרונה, אימצה את ההמלצה שלנו והתחילה לסבסד, אך התקציב שהוקצה הוא פיילוט של 600 מיליון ש”ח ולכן בינתיים נותן מענה רק לחלק זעיר מהתשתיות.

פחות

+ בנייה ללא היתר - וללא ברירה

אחד התוצרים הבולטים של המגמות שתוארו עד כה, המהווה את אחד הסימפטומים הקשים ביותר של המצוקה ביישובים הערביים, הוא הבנייה ללא היתר אשר מתבצעת, ברוב המכריע של המקרים, על אדמותיהם הפרטיות של תושבים בעלי קרקעות.

קראו עוד

מחקר של עמותת סיכוי-אופוק יחד עם המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי גילה כי ביישובים הערביים יש קרוב ל-14 אלף מבני דיור ללא היתר, כאשר בכל מבנה ישנן שתי יחידות דיור ובכל יחידת דיור מתגוררים כחמישה אנשים. לפי חישוב זה ישנם כ-150 אלף אזרחים (לא כולל ביישובים בנגב) אשר סובלים מסנקציות של קנסות כבדים, מחיבורים לא בטיחותיים לחשמל, מהיעדר תשתיות וממחסור חמור במוסדות ציבור, וחלקם גם מאוימים בהריסה. בנוסף, יש עוד כ-15 אלף סככות חקלאיות ומבנים אחרים שנבנו ללא היתר לאור מחסור חמור בהקצאה ופיתוח של שטחים לתעסוקה ומסחר ועומדים בפני סכנת הריסה (מספרים אלו לא כוללים את הנגב ואת ירושלים המזרחית).

בנייה ללא היתר נעשית מתוך הכרח, והסיבה המרכזית לה היא מחסור בתכנון מפורט בקרקעות פרטיות וחוסר בהיצע של דיור בקרקע בבעלות המדינה. יש גם מקרים בהם קרקעות של תושבים, בין אם בתוך תחומי היישוב או מחוצה לו, כלל לא נכללות בתכנון המתארי של היישוב. כך נוצר מצב של חוסר ברירה, כאשר תושבים נאלצים להמתין עשרות שנים עד אשר יוכלו לבנות בהתאם לחוק התכנון והבניה, בקרקעות שבבעלותם.

עשרות אלפי מבנים ביישובים הערביים נבנו ללא היתר ומדי שנה עשרות מבנים נהרסים בפועל (בנגב מדובר בנתונים חמורים עוד יותר, עם הריסות של בין 2,000 ל-3,000 מבנים בשנה). הבניה ללא היתר ביישובים הערביים מהווה בעיה חמורה ומייצרת מצוקה קשה לכל הנוגעים בדבר, הן עבור אלו המתגוררים בבתים שנבנו ללא היתר והן עבור כלל הציבור. בנוסף לאיום המתמיד בהריסת בתים ואובדן קורת גג, לחיים יומיומיים בסכנה, ללא חיבור לחשמל ולתשתיות בסיסיות, לבנייה ללא היתר יש גם השלכות קשות על מאמצי הפיתוח ביישובים הערביים, עד כדי פגיעה באינטרס הציבורי. לעיתים, הבנייה ללא היתר נעשית מבלי שנלקח בחשבון התכנון העתידי, ובכך היא פוגעת ביכולת הרשויות לבצע פיתוח תשתיות ציבוריות עבור כלל הציבור או פוגעת ביכולת השמירה של שטחים פתוחים.

פחות

+ החמרת האכיפה - לא פתרון

במשך עשרות שנים, תגובת המדינה לתופעת הבנייה ללא היתר הייתה מדיניות של אכיפה ולא של תכנון – מדיניות של הריסת בתים, קנסות והפללה שאף הוחמרה והורחבה בשנים האחרונות.

קראו עוד

בשנת 2017 ,אושר תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה (“חוק קמיניץ“), אותו ניסח המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ארז קמיניץ. החוק נוסח במטרה להחמיר את האכיפה והענישה על עבירות של בנייה ללא היתר באמצעות החמרת הענישה, הרחבת מעגל האחראים על עבירות תכנון ובניה והרחבת סמכויות גופי האכיפה המנהליים במקביל לצמצום סמכויות בתי המשפט. זאת, במטרה לאפשר מתן צווי הריסה והטלת קנסות מנהליים, ללא קיום הליך פלילי וללא צורך בפניה לבית המשפט.

התיקון לחוק והאכיפה המוגברת בצדו הובילו לביקורת משום שאלו נעשו מבלי שניתן מענה לחסמים המבניים המונעים בנייה כחוק. בעקבות הביקורת, הוחלט בנובמבר 2020 על הקפאה חלקית למשך שנתיים של מדיניות האכיפה המחמירה אשר אומצה בעקבות חוק קמיניץ. על אף שהחוק הושהה למשך שנתיים, עדיין איום הסנקציות וההריסות לא הוסר מהתושבים המתגוררים בתחומי רשויות מקומיות ערביות.

אירועים אלו הובילו לכך שבשנים האחרונות, המדינה הפנימה כי קיים צורך ממשי בהשקעה תכנונית ובשינוי המדיניות ביישובים הערביים, ובהתאם החלה להשקיע בכך יותר משאבים ותקציבים. יחד עם זאת, רוב התקציבים שהוקצו עד היום הועברו לתכנון מפורט במתחמים חדשים, בעוד סוגיית ההסדרה של הקרקעות לא עמדה בראש סדר העדיפויות של המדינה ולא הושקעו בה משאבים מספקים (גם ברמה התקציבית, וגם ברמת הגיבוש של פתרונות תכנוניים מותאמים). במסגרת החלטת ממשלה 922 לפיתוח כלכלי-חברתי בחברה הערבית, הוקצו משאבים לתכנון ביישובים הערביים אולם בשל אופי התכנית, שכללה תהליכים מסורבלים והתניות קשות של העברת התקציבים בשיעורי אכיפה, נתקלו יישובים רבים בחסמים שמנעו מהם את היכולת לנצל את התקציבים הללו. המשמעות היא שהמדינה דרשה מהרשויות לאכוף סנקציות כלפי בנייה ללא היתר, לפני שנתנה להן את האפשרות לייצר הסדרה של הבנייה באמצעות תכנון, באופן שהיה יכול לייתר את הסנקציות.

בסוף שנת 2021 קיבלה הממשלה את החלטת ההמשך, תכנית 550, אשר הגדירה יעדים של הסרת חסמים בתכנון ובביצוע, שיקום ופיתוח תשתיות והקמת מוסדות ציבור. תוכנית זו עתידה להיות קריטית בעיצוב מדיניות הממשלה כלפי החברה הערבית בשנים הקרובות והיא כוללת הטמעת חלק מהלקחים שהופקו מיישום החלטת ממשלה 922. יחד עם זאת, חסרות בה פעולות משמעותיות נוספות כמו למשל הקצאת קרקעות מדינה לפיתוח תשתיות ציבוריות והרחבת תחומי השיפוט ושטחי הפיתוח של היישובים, באופן שיאפשר מתן מענה מלא לצרכי הפיתוח והדיור ביישובים. לכן, אף שבשנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית בתחום התכנון ביישובים הערביים, הדרך לסגירת הפערים עוד ארוכה.

תופעת הבנייה ללא היתר יוצרת מצוקה של ממש ביישובים הערביים ובאחריותה של המדינה לפתור אותה. מחקר שערכה סיכוי-אופוק בשיתוף עם המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי העלה כי כ-14 אלף מבנים למגורים שאינם בעלי היתר טרם הוסדרו למרות ש-87% מהם נמצאים בתוך גבולות תוכנית מתאר. בקרב המבנים הקשיחים שנמצאים מחוץ לתכנית המתאר, רובם צמודים לגבולותיה ויותר מחצי מהם נמצאים ב-5 רשויות בלבד. יתר על כן, הנתונים מעלים כי כ-%66 מהבנייה הקשיחה הלא מוסדרת נמצאת בתחום 10 יישובים בלבד (כפר קרע, אום אלפחם, ערערה, טירה, ג’ת, טייבה, באקה אל ג’רביה, קלנסווה, וירכא, ועוספיא). בנוסף, כשליש מהבנייה הקשיחה הלא מוסדרת נמצא בתחום שלושה יישובים בלבד (כפר קרע, אום אלפחם וערערה) והיא עתידה לעבור הסדרה במסגרת תוכניות הנמצאות בתהליכי הכנה. ממצאים אלו מלמדים כי ניתן לקדם הסדרה של מרבית הבניה הלא מוסדרת באמצעות מיקוד מאמצים והקצאה מוגברת של תקציבים למספר יישובים נבחרים בהם מרוכזת מרבית הבניה הלא מוסדרת.

פחות

+ ייצוג ושיתוף הציבור והרשויות בהליכי תכנון

על פי חוק התכנון והבניה (התשכ"ה-1965), כדי לקדם בנייה ביישוב או עיר בישראל, יש צורך בתכנית מתאר כוללנית הקובעת את המסגרת התכנונית של היישוב, מגדירה שימושי קרקע ומחלקת את היישוב למתחמי תכנון. תכנית כזו עדיין לא מאפשרת הוצאת היתרי בניה, אך גם לא ניתן להתקדם לשלב הבא בלעדיה. לאחר אישור תכנית המתאר הכוללנית, יש להכין תכנית מפורטת עבור כל מתחם הנקראת תב"ע (תכנית בניין עיר) והיא זו המאפשרת לרוב להפיק היתר בניה.

קראו עוד

בשונה משאר הארץ, מכיוון שמרבית הקרקעות ביישובים הערביים הן בבעלות פרטית, יש צורך לערוך תכנית מפורטת לצד קידום תכנית איחוד וחלוקה במקביל. במקרים רבים, דבר זה לא נעשה ולכן נדרש אישור בוועדת התכנון המקומית לתכנית איחוד וחלוקה המאפשרת התמודדות עם מצב בו יש ריבוי בעלויות פרטיות על הקרקע באופן שמאפשר תכנון. במצב דברים זה, התכניות המפורטות המקודמות בוועדות המחוזיות לא מותאמות למצב הקנייני ביישובים, והוועדה המקומית נאלצת לשנות את התכנון בשלב האיחוד והחלוקה כדי להתאימו למצב הקנייני ולמפת הבעלויות על הקרקע בשטח. שיטה רווחת זו מייצרת כפילות בעבודה התכנונית ומאריכה באופן משמעותי את הזמן הנדרש לאישור התכניות ולהסדרת הבנייה הקיימת.

כל אלו הובילו למצב בו הזמן הממוצע שהיה שלוקח לאשר תכנית המאפשרת הוצאת היתר בנייה ביישובים הערביים (בשיטה בשיטה שרווחה עד לאחרונה ברבים ממוסדות התכנון) עמד לאורך שנים על כמעט 8 שנים. זאת, ביחס לשאר הארץ, שם עומד הממוצע על 2.5 שנים – פי 3 פחות. כך גם עולה מדו”ח מבקר המדינה, הקובע כי “הליכי התכנון של קרקעות פרטיות נמשכים יתר על המידה, וחסרות תכניות מאושרות שניתן לבנות מכוחן יחידות דיור”. מאז 2022, מינהל התכנון אימץ את ההמלצה שלנו והפסיק לתכנן בשיטה הזו וכיום רוב התכניות מקודמות בשיטה של תכנית אחת בוועדה אחת, בהתאם להמלצה שלנו.

אחד החסמים המרכזיים שמאריכים את הליכי התכנון ביישובים הערביים ופוגעים באיכותו הוא ההדרה של הציבור הערבי ונציגיו מתהליכי קבלת החלטות בנושאי תכנון וחוסר בייצוג הולם של נציגי הציבור הערבי במוסדות התכנון ובמוקדי קבלת החלטות. ההדרה של נציגי הציבור הערבי באה לידי ביטוי בכל הרמות של מוסדות התכנון, החל מן המועצה הארצית וועדות המשנה שלה, דרך ועדות התכנון והבניה המחוזיות ועד לרמה המקומית.

לאורך השנים המדינה ביקשה להימנע מהענקת סמכויות תכנון ליישובים הערביים וכתוצאה מכך רק לארבע עיריות ערביות יש כיום ועדת תכנון ובנייה מקומית והן: נצרת, טירה, טייבה ורהט. ועדות אלו אינן עצמאיות, ולכן אין להן סמכות לאשר תכניות מפורטות. שאר היישובים הערביים כלולים במרחבי תכנון אזוריים, תחת סמכותן של ועדות תכנון ובניה מרחביות. מציאות זו מחלישה עוד יותר את נציגי היישובים הערביים ביכולת להשפיע ולהוביל תכנון מקומי העונה על צרכי היישובים, במיוחד כאשר לרוב העיריות היהודיות יש ועדות מקומיות ואילו לרוב הרשויות הערביות אין.

בעיה נוספת היא היעדר ייצוג הולם של אזרחים ערבים בגופים התכנוניים ובוועדות התכנון המרחביות. חלקם של חברים ערבים מתוך כלל החברים במוסדות התכנון הארציים והמחוזיים, ובכל הגופים המקצועיים שפועלים לצידם, הוא זניח ורחוק מאוד מלייצג את חלקם היחסי של האזרחים הערבים מכלל האוכלוסייה. לפי נתוני מרכז המידע והמחקר של הכנסת מחודש פברואר 2021, בגופי התכנון המקצועיים, כולל מינהל התכנון ולשכות התכנון המחוזיות, היו רק 14 עובדים ערבים מתוך 400 – שיעור של 3.5% בלבד. במטה מינהל התכנון, שבו יש 190 עובדים בסך הכול, עובדים רק שני אזרחים ערבים – שיעור של %1.1. במועצה הארצית לתכנון ובניה, הגוף העומד בראש מוסדות התכנון המופקד על הליכי התכנון ברמה הארצית, רק 2 מתוך 32 חבריה משתייכים לאוכלוסיה הערבית – 6% בלבד. בקרב 15 חברי הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של תשתיות לאומיות, לה מוקנות הסמכויות של המועצה הארצית בתחום התכנון והבניה של התשתיות הלאומיות ובכללן הסמכות לתת היתרי בניה, יש אזרח ערבי אחד – שיעור של 6% בלבד.

היעדר הייצוג ההולם של האזרחים הערבים במוסדות התכנוניים מתבטא גם בוועדות התכנון המחוזיות. במחוז דרום שיעור העובדים הערבים הוא 6.9% מכלל העובדים במחוז, ואילו במחוז מרכז יש עובד ערבי אחד מבין 44 עובדים – שיעור של 2.3% בלבד. בלשכות התכנון במחוזות תל אביב, ירושלים ויהודה ושומרון אין אף עובד שהוא אזרח ערבי. בלשכת התכנון המחוזית במחוז צפון עובדים 7 אזרחים ערבים, המהווים רק 19.4% מכלל העובדים במחוז. תמונת המצב השוררת במחוז הצפון, צורמת במיוחד לאור העובדה שכ-57% מתושבי המחוז משתייכים לציבור הערבי.

בנוסף להיעדר ייצוג הולם בוועדות התכנון ובגופים המקבלים החלטות בתחום התכנון והמדיניות הקרקעית, קיים מחסור גדול של בעלי מקצוע ערבים בגופי התכנון המקצועיים ומעצבי המדיניות ברמות השונות. המחסור באנשי מקצוע שמכירים ומעורים בתנאים השוררים ביישובים הערביים, בבעיות הקיימות ובצרכים של האוכלוסייה הערבית, גורם לאיבוד ידע רב שהוא חיוני לתכנון איכותי, ומקטין את האפשרות לגיבוש מדיניות תכנון ומתן פתרונות מתאימים וברי יישום.

כל אלו מתקיימים על רקע מצב בו תוכניות מפורטות רבות נעשות ללא שיתוף ציבור משמעותי מספיק, ולכן אינן מאפשרות לציבור הערבי להגיב ולהעיר עליהן. כתוצאה מכך, תוכניות רבות מקודמות מבלי שהן לוקחות בחשבון סוגיות קריטיות להצלחתן כמו מצב הבעלות על הקרקע, אפשרויות היישום של התוכניות והצרכים של התושבים. ללא שיתוף ציבור אפקטיבי אי אפשר לקיים בסיס טוב לתכנון, המתחשב בחלוקות פנימיות והסכמות בתוך המשפחות שיבטיחו את מימושו.

פחות

+ החלטות הממשלה שהיו אמורות לפתור את הבעיה - מעט מדי ומאוחר מדי

מאז שנת 2015 פעלה הממשלה לקדם תוכניות חומש שנועדו לקדם את פיתוח היישובים הערביים. המוקד של התוכניות הממשלתיות היה פיתוח כלכלי בחברה הערבית, והן התייחסו לנושאים רבים, ובהם גם לתחום התכנון והדיור. התוכנית הממשלתית המרכזית בתקופה זו היתה תוכנית "פעילות הממשלה לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים בשנים 2020-2016 " (החלטת ממשלה 922), אשר הקצתה כ-15 מיליארד שקלים לפיתוח כלכלי ביישובים הערביים, ובעקבותיה באו מספר תוכניות נוספות שהשלימו את יעדי פעילות הממשלה בחברה הערבית כולה. בתחום התכנון והדיור התוכנית הממשלתית הופעלה בשתי רמות מימון והשקעה: ב-15 רשויות שהוגדרו "רשויות אסטרטגיות", שברובן הן הרשויות הגדולות ביותר (10 עיריות ו-5 מועצות מקומיות), ובנוסף אליהן ב-34 רשויות ממוקדות.

קראו עוד

עם זאת, ולמרות התקציבים הגדולים יחסית, בתוכנית היו כמה בעיות משמעותיות שהקשו מאד על ניצול התקציב. דו”ח מבקר המדינה שפורסם בשנת 2019 קבע כי הממשלה חתמה על הסכמים מול הרשויות שהוגדרו אסטרטגיות ללא בדיקה של צרכי התושבים. ההסכמים האסטרטגיים כללו במקרים רבים התניות שונות שלרשויות המקומיות לא היה סיכוי לעמוד בהן, כך שקידום התוכניות נתקע פעם אחר פעם והכספים שיועדו לטיפול במצוקה כלל לא הועברו. כך למשל ביישובים הכלולים בהסכמים האסטרטגיים שיעור מימוש התקציב עמד על 7% בלבד.

כתוצאה מכל אלו, המימוש התקציבי של תוכניות החומש הממשלתיות השונות היה חלקי מאוד, ובאוקטובר 2021 החליטה הממשלה על תוכנית חומש חדשה הממשיכה ומרחיבה את קודמותיה – החלטה 550. התוכנית הקצתה לתחום הדיור והשיכון כ-2.5 מיליארד שקלים מתקציב משרדי הממשלה וקבעה יעדים לשיווק של יחידות דיור וכן להסרת חסמים בתכנון ובביצוע, שיקום ופיתוח תשתיות והקמת מוסדות ציבור. תהליך גיבוש התוכנית כלל תהליך שיתוף והתדיינות עם הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל וארגוני חברה אזרחית העובדים בשותפות אתו, אשר הגישו למקבלי ההחלטות שורה של המלצות המבוססות על הלקחים שנלמדו והחסמים שזוהו ביישום תוכניות החומש הממשלתיות הקודמות.

תוכנית זו עתידה להיות קריטית בעיצוב מדיניות הממשלה כלפי החברה הערבית בשנים הקרובות והיא כוללת הטמעת חלק מהלקחים שהופקו מיישום החלטת ממשלה 922. יחד עם זאת, בנוסף להקצאת תקציבים לקידום התכנון והפיתוח ביישובים הערביים, חסרות בה פעולות משמעותיות נוספות כמו למשל הקצאת קרקעות מדינה לפיתוח תשתיות ציבוריות והרחבת תחומי השיפוט ושטחי הפיתוח של היישובים, באופן שיאפשר מתן מענה מלא לצרכי הפיתוח והדיור ביישובים. בשנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית בתחום התכנון ביישובים הערביים, בעיקר בכל הנוגע לקידום תכנון מתארי ותכנון מפורט ביישובים. יחד עם זאת, הדרך לסגירת הפערים עוד ארוכה, ועדיין קיימים חסמים רבים הניצבים בפני השלמת תהליכי התכנון והפיתוח באופן שייתן מענה מלא ושלם לכל צרכי האוכלוסייה ביישובים.

  • תכנון ובנייה דורשים תקציבים – לקריאה על מקורות ההכנסה של הרשויות הערביות, לחצו פה.
  • שמעתם שהאזרחים הערבים לא משלמים ארנונה? שמעתם לא נכון. כל התשובות לשאלות שרציתם לשאול על ארנונה ופערי התקציב בין רשויות יהודיות וערביות פה
  • מצוקת הדיור קשה במיוחד בנגב, שם האתגרים שונים. לקריאה עוד על מה קורה בנגב, לחצו פה
פחות

איך אנחנו משפיעים?

+ קידום מדיניות מותאמת והקצאת תקציבים נדרשים לתכנון והסדרה!

מאז שנת 2015 פעלה הממשלה לקדם תוכניות חומש שנועדו לקדם את פיתוח היישובים הערביים, בין היתר בעזרת הקצאת תקציבים לתכנון והסדרה. התוכנית הממשלתית המרכזית בתקופה זו היתה תוכנית "פעילות הממשלה לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים בשנים 2020-2016" (החלטת ממשלה 922), אשר הקצתה כ-15 מיליארד שקלים לפיתוח כלכלי ביישובים הערביים, ובעקבותיה באו מספר תוכניות נוספות שהשלימו את יעדי פעילות הממשלה בחברה הערבית כולה. אולם למרות הכוונות הטובות, בתוכנית היו כמה בעיות משמעותיות שהקשו מאד על ניצול התקציב. דו"ח מבקר המדינה שפורסם בשנת 2019 קבע כי הממשלה חתמה על הסכמים מול הרשויות ללא בדיקה של צרכי התושבים וכתוצאה מכל אלו, המימוש התקציבי של תוכניות החומש הממשלתיות השונות היה חלקי מאוד.

קראו עוד

באוקטובר 2021 החליטה הממשלה על תוכנית חומש חדשה הממשיכה ומרחיבה את קודמותיה – החלטה 550.

סיכוי-אופוק השתתפה בתהליך גיבוש התוכנית לצד ארגוני חברה אזרחית אחרים והוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל והציגה בפני מקבלי ההחלטות שורה של המלצות המבוססות על הלקחים שנלמדו והחסמים שזוהו ביישום תוכניות החומש הממשלתיות הקודמות. כל זאת, על מנת לוודא כי התוכנית החדשה כוללת הטמעת חלק מהלקחים שהופקו מיישום החלטת ממשלה 922.

התוכנית הקצתה לתחום הדיור והשיכון כ-2.5 מיליארד שקלים מתקציב משרדי הממשלה וקבעה יעדים לשיווק של יחידות דיור וכן להסרת חסמים בתכנון ובביצוע, שיקום ופיתוח תשתיות והקמת מוסדות ציבור. אנו בסיכוי-אופוק מאמינים כי תוכנית זו עתידה להיות קריטית בעיצוב מדיניות הממשלה כלפי החברה הערבית בשנים הקרובות ובפתרון התופעה הכואבת של בנייה ללא היתר ביישובים הערביים אשר באחריותה של המדינה ובכוחה לפתור.

סיכוי-אופוק גם ערכה מחקר בשיתוף עם המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי אשר העלה כי כ-14 אלף מבנים למגורים שאינם בעלי היתר טרם הוסדרו למרות ש-87% מהם נמצאים בתוך גבולות תוכנית מתאר. בנוסף, הנתונים העלו כי כ-%66 מהבנייה הקשיחה הלא מוסדרת נמצאת בתחום 10 יישובים בלבד. ממצאים אלו מלמדים כי ניתן לקדם הסדרה של מרבית הבניה הלא מוסדרת באמצעות מיקוד מאמצים והקצאה מוגברת של תקציבים למספר יישובים נבחרים בהם מרוכזת מרבית הבניה הלא מוסדרת.

עמותת סיכוי-אופוק ממשיכה לפעול על מנת לקדם הקצאת תקציבים לסוגיית ההסדרה והתכנון, לצד שיפור יכולתן של הרשויות המקומיות במיצוי הכלים הניתנים להן במסגרת החלטות הממשלה בנושא, במיפוי החסמים, בהתאמת תוכניות הממשלה לצרכי היישובים. כל זאת על מנת לגבש פתרונות מותאמים ליישובים בהם הבעיה של בנייה ללא היתר היא הכי גדולה ושפתרון סוגיית ההסדרה בהם תפתור את רוב בעיית ההסדרה ביישובים הערבים.

פחות

+ התמודדות עם חסמים המונעים תכנון על קרקעות פרטיות!

מרבית הקרקעות ביישובים הערביים הן בבעלות פרטית, לרוב בבעלות משותפת של רבים, ופעמים רבות ללא רישום מסודר ועדכני של הבעלויות, כך שהשימוש בהן מצריך תוכניות איחוד וחלוקה ותהליכי רישום ארוכים, כתנאי למתן היתרי בניה. בהליך זה, מאחדים מגרשים פרטיים (או מעורבים) למתחם משותף, אותו מפצלים מחדש כך שייתאפשר להקים על המתחם בתי ספר, כבישים ותשתיות אחרות.

קראו עוד

עובדות אלה מקשות על פיתוח יעיל של היישובים ומציבות חסם משמעותי בפני האפשרות לתת מענה הולם לצרכי האוכלוסייה. קצב מימוש הזכויות בקרקע פרטית הוא איטי יותר מזה המקובל בקרקע ציבורית: עד לאחרונה הזמן הממוצע שהיה לוקח לאשר תכנית המאפשרת הוצאת היתר בנייה ביישובים הערביים עמד על כמעט 8 שנים, בשיטה שרווחה עד לא מזמן ברבים ממוסדות התכנון. זאת, ביחס לשאר הארץ, שם עומד הממוצע על 2.5 שנים – פי 3 פחות. כך גם עלה מדו”ח מבקר המדינה, הקובע כי “הליכי התכנון של קרקעות פרטיות נמשכים יתר על המידה, וחסרות תכניות מאושרות שניתן לבנות מכוחן יחידות דיור”.

בנוסף, בחלק מן המקרים הקרקעות הפרטיות משמשות לבנייה עבור בני המשפחה בלבד, בדור הנוכחי ובדורות הבאים, ואין ניצול מלא של זכויות הבנייה המותרות על פי תוכניות המתאר. כך שביישובים רבים יש פער גדול בין פוטנציאל הבנייה הקיים בתוכניות לבין מימוש הבנייה בפועל.

סיכוי-אופוק ערכה מחקר אשר מצא שורה של קשיים ומגבלות בביצוע ומימוש של תוכניות איחוד וחלוקה ביישובים הערביים, שיצרו חסם משמעותי בפני תכנון ופיתוח ביישובים. בהתאם, גיבשה העמותה שורה של המלצות לשיפור המצב, בהן חיזוק מחלקות ההנדסה ברשויות המקומיות במטרה לקדם תהליכים מורכבים של איחוד וחלוקה תוך שיתוף הציבור והעלאת המודעות לנושא; יצירת מנגנונים כלכליים שיהוו תמריץ או חלופה לאיחוד וחלוקה; קביעת כללים שיבטיחו שוויון בהפרשה של קרקע לצרכי ציבור; קידום הפרשה גדולה יותר של קרקע מדינה לצרכי ציבור ביישובים; הפעלת כלים תכנוניים שיבטיחו גמישות תוך התאמה והתחשבות במאפיינים הייחודיים של היישובים הערביים ועוד. לשמחתנו מאז 2022, מינהל התכנון אימץ החלטה מאוד מרכזית שלנו – במקום לעשות את תהליך התכנון המפורט פעמיים בשתי ועדות (פעם אחת בלי איחוד וחלוקה ופעם נוספת עם איחוד וחלוקה), מה שהאריך משמעותית את זמן התכנון עד ל-8 שנים – יקיימו פעם אחת תהליך תכנון מפורט בועדה אחת וכולל איחוד וחלוקה, מה שצפוי לקצר משמעותית את משך הזמן להכנת תוכנית מפורטת שמכוחה ניתן להוציא היתר בניה.

פחות

+ הרחבת גבולות השיפוט!

תחומי השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות קטנים ולא נותנים מענה לצורכי הפיתוח העתידיים - שטח השיפוט של 79 הרשויות המקומיות הערביות בישראל, מהווה כ-3.4 אחוזים בלבד משטח המדינה. בשטח מצומצם זה מתגוררים כ-1,194,300 תושבים, כ-14 אחוז מאזרחי המדינה. נוסף על כל אלו, חלק גדול מהשטחים שבתחום השיפוט של הרשויות המקומיות אינם מאפשרים פיתוח משום שהם שטחים מורכבים מבחינה טופוגרפית או מוגדרים שטחים מוגנים כמו: יערות, גנים לאומיים או נחלים וסביבתם.

קראו עוד

בנוסף, המדינה כיתרה רבים מהיישובים הערביים בשטחים שאינם מותרים לפיתוח ואינם מאפשרים את הרחבת הגבולות כמו יערות קק”ל, שטחי חקלאות, גנים לאומיים, אנדרטאות, כבישים וקווי מתח גבוה שהבנייה תחתיהם אסורה. על מנת לשנות את ייעוד הקרקעות הללו יש צורך בתהליך ארוך ומסובך של שינוי ייעודן בשיתוף ובתמיכת המדינה.

הצפיפות הרבה והמחסור בשטח לפיתוח מייצרים אתגרים רבים עבור התושבים ועבור הרשות המקומית, משום שאינם מאפשרים בנייה של שכונות חדשות, מונעים פיתוח של פתרונות דיור בשטח הישוב ומקשים על מציאת שטחים למוסדות ציבור ולאזורים ציבוריים כמו פארקים וגנים.

על מנת לקדם הרחבה של גבולות השיפוט של היישובים הערביים ובכך לשפר ולהאיץ את הפיתוח הכלכלי, המוניציפאלי והאורבני שלהם, סיכוי-אופוק לקחה חלק בעיצוב המלצות צוות 120 הימים אשר בעקבותיו הקים משרד הפנים את הוועדות הגיאוגרפיות. הוועדות בוחנות בקשות מטעם הרשויות להרחבת תחום השיפוט, וקובעות אלו שטחים מתוך הבקשות שהגישו הרשויות המקומיות יבחנו. אף שמדובר בצעד בכיוון הנכון, בדיקה שהעמותה ערכה העלתה כי בוועדות לא נכללו שטחים רבים הנדרשים לצורך הרחבת תחום השיפוט של רשויות מקומיות ערביות. לכן, המליצה סיכוי-אופוק להרחיב את מנדט הוועדות הגיאוגרפיות הפועלות כך שיכללו את כל השטחים המבוקשים על ידי הרשויות המקומיות הערביות, כך שיתאפשר לרשויות להציג את עמדתן.

בנוסף, העמותה כתבה מדריך לרשויות המקומיות הערביות להגשת בקשות איכותיות לועדות הגיאוגרפיות ופירסמה נייר עמדה שמציע לשנות את הקריטריונים להחלטות של הועדות הגיאוגרפיות.

*שטח השיפוט של 79 הרשויות המקומיות הערביות בישראל, מהווה כ-3.4 אחוזים בלבד משטח המדינה: סימוכין.

פחות

+ התחדשות עירונית - מותאמת ליישובים הערביים!

האזורים הוותיקים ביישובים הערביים סובלים מאתגרים פיזיים רבים כתוצאה מאפלייה ארוכת שנים בתקציבים ובמשאבים, לרבות משאבי קרקע ומשאבי תכנון בנוסף לעובדת היותם אזורים בעלי מרקם טופוגרפי מאתגר. בשל מצב דברים זה אזורים אלו סובלים ממחסור בשטחים ציבוריים פתוחים כמו גנים ופארקים ציבוריים, מכבישים צרים, מתחבורה ציבורית ירודה, מהעדר תנאים להולכי רגל, ממחסור בפתרונות חניה, ממצוקת דיור חריפה ומתשתיות בסיסיות במצב ירוד.

קראו עוד

אחד הפתרונות שמקדמת הממשלה למרקמים הוותיקים הוא באמצעות פרויקטים של התחדשות עירונית – שם כולל לתהליך שבו אזור עירוני מדורדר מבחינה פיזית או חברתית, משתקם והופך להיות מקום נעים וטוב לתושביו. אולם, קיים פער בין המטרות שעומדות בבסיסם של תהליכי ההתחדשות העירונית המיושמים כיום באופן כמעט בלעדי בישובים יהודים, לבין המטרות שהיו מוגדרות להתחדשות עירונית לו היו מותאמות לצרכי הישובים הערביים.

כיום, המטרות הממשלתיות במסגרת התחדשות עירונית מכוונות לתהליכי התחדשות בעזרת עירוב שימושים, פיתוח הממוקד במרכזי הערים, מסחר, תעסוקה, עיצוב וטיפוח של המרחב הציבורי. עם זאת, ביישובים הערביים הדיון בשיפור המרחב הציבורי עוסק בהיבטים וברכיבים הרבה יותר בסיסיים – יצירת תשתיות לביוב ולניקוז, יצירת שטחים ציבוריים פתוחים, יצירת מבני ציבור, הרחבת כבישים ומדרכות כך שיעמדו בתקנים מקובלים, יצירה של מקומות חניה מוסדרים וכדומה.

סיכוי-אופוק פועלת מול משרדי הממשלה על מנת לשנות את המטרות העומדות בבסיס פרויקטים של התחדשות עירונית ביישובים הערביים כך שיתאימו לצרכים הייחודיים המאפיינים אותם. אולם מלבד המטרות השונות, ישנו הבדל גם בכלים המשמשים את ההתחדשות העירונית ביישובים היהודיים, אשר בשנים האחרונות הפכו לשם נרדף לתכנית פינוי בינוי ולתמ”א 38. כלים אלו, אשר מספקים פתרונות טובים עבור ערים במרכז הארץ, אינם מתאימים ליישובים הערביים ומתקשים לייצר מענה מספק.

סיכוי-אופוק מאמינה כי על מנת לצמצם את הפערים בין היישובים הערביים ליישובים היהודיים ובמטרה להפוך את השכונות הוותיקות לשכונות טובות יותר עבור תושביהן, יש צורך בפיתוח כלים ייחודיים שיתייחסו לצרכי האוכלוסייה ויתנו מענה רחב הכולל: השקעת כסף ממשלתי; הגדלת כמות יחידות הדיור במקביל לשיפוץ תשתיות, הוספת מוסדות ציבור ופארקים; ועוד.

כחלק מפרויקט זה אנו בעמותת סיכוי-אופוק, יחד עם שותפינו במרכז הגר ובמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, ערכנו מחקר מקיף אשר מיפה ואיתר חסמים העומדים בפני קידום התחדשות עירונית ביישובים הערביים כמו בעלות פרטית על הקרקע, חוסר אמון, היעדר תקציב, שיתוף הציבור בהליכי התכנון ועוד. על מנת להתמודד עם חסמים אלו, פיתחנו כלים ייעודיים להתחדשות עירונית אשר כוללים מנגנונים להתרת החסמים שיגבירו את יכולת היישום של התחדשות עירונית ואשר יתאימו לצרכי הרשויות הערביות ולתושביהן.

למשל, על מנת להתמודד עם סוגיית הבעלות הפרטית על הקרקע, סיכוי-אופוק המליצה להשתמש בכלי של חכירת שטח פרטי על ידי הרשות המקומית. על פי מודל זה, בעל קרקע פרטית יחכיר קרקע לרשות המקומית לתקופת זמן קבועה מראש המעוגנת בחוזה. הרשות המקומית תקבל אפשרות להשתמש בקרקע עבור הקמת שטח ציבורי, חנייה או מוסד ציבורי, ובתמורה יקבל בעל הקרקע תשלום כספי או מימון עבודות בנייה או פיתוח של השטח. עם סיום הזמן הקבוע בהסכם החכירה, השטח יחזור לבעליו.

דוגמה לכלי נוסף היא החלפה של קרקע בבעלות פרטית במרקם ותיק בקרקע בבעלות רמ”י (רשות מקרקעי ישראל) במרקם חדש. כלי זה יאפשר פינוי שטח באזור הוותיק לצורכי ציבור, ובמקביל ייצר חלופה אטרקטיבית עבור בעל הקרקע באזור חדש של הישוב. לקריאה עוד על התחדשות עירונית לחצו פה.

אנו מאמינים כי עבודת העמותה בשינוי מטרות ההתחדשות העירונית ובפיתוח כלים ייעודיים לצרכי היישובים הערביים מהווים צעד נוסף לצמצום אי השיוויון המרחבי ולשיפור איכות החיים של התושבים ברשויות הערביות.

פחות

+ שיווקים מותאמים!

שיווק קרקעות מדינה בישובים הערביים מהווה כלי בסיסי לאספקת מגורים ודיור למחוסרי הדיור בחברה הערבית אולם כיום הוא סובל מחסמים רבים המאפיינים את תהליכי השיווק והיציאה למכרז. מהלכים שהובילו משרד השיכון ורשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בשנים האחרונות לשיווק קרקעות ביישובים הערבים נחלו כישלון משום שלא כללו הבנה של המאפיינים, הצרכים וההעדפות של החברה הערבית.

קראו עוד

התחזקות תהליכי העיור ביישובים הערביים, המלווה בעלייה ברמת החיים ודרישה לאיכות חיים גבוהה, אמנם הביאה לשינוי תפיסתי בקרב זוגות צעירים אשר מוכנים לשקול מגורים בשכונה חדשה עם תשתיות עירוניות מפותחות, אולם עדיין קיימת בקרב רבים העדפה לבניין המאוכלס על ידי בני אותה משפחה.

דוגמה לחוסר הבנה של תפיסה זו הוא בנוהל הקובע כי במסגרת מכרז שנמצא מחוץ לאזורים המוגדרים בעלי עדיפות לאומית, מגרשים משווקים קודם לשוק החופשי ורק לאחר מכן לתושבי האזור (“בני המקום”). נוהל זה מעלה את ערך הקרקע ומותיר את האוכלוסייה המקומית ללא יכולת לרכוש בית באזור קרוב לשאר בני המשפחה.

מאפייניה הייחודיים של החברה הערבית דורשים פיתוח מענה מותאם שיקח בחשבון כי קיימת שונות גדולה בין היישובים הערביים וכי ישנה נטייה להתגורר בסמיכות לבני המשפחה האחרים. לכן, סיכוי-אופוק המליצה לקדם החלטה במועצת מקרקעי ישראל שתכלול את כל היישובים הערביים בתוך אזורי עדיפות א’, המאפשר לשווק אחוז ניכר מהמגרשים לבני המקום. סיכוי-אופוק גם המליצה לקדם שיטת שיווק חדשה המותאמת לדפוסי המגורים הייחודיים לחברה הערבית כמו קבוצת רכישה הכוללת בני משפחה אחת. זאת, כדי לשמור על אופי יישוב אשר ההתפתחות הטבעית שלו היא במתחמים המזוהים עם משפחה מסוימת.

חוסר ההיכרות של המדינה עם צורכי החברה הערבית וחוסר ההתאמה של המנגנון למאפייניה הייחודיים ניכרה גם בתוכנית “מחיר למשתכן”, אשר אפשרה רכישת דירה ראשונה בתנאים אטרקטיביים לזוגות צעירים נשואים, אבל לא זכתה להצלחה בחברה הערבית. נכון לחודש יולי 2020, רק 2.9% מהדירות ששווקו במסגרת תכנית מחיר למשתכן שווקו בישובים ערבים ורק 0.9% מהזוכים במחיר למשתכן היו ביישובים ערבים, כך לפי נתוני משרד הבינוי. במקרה זה, עמותת סיכוי-אופוק העלתה בפני משרד השיכון כי ההיענות הנמוכה נבעה מאי-התאמה של התוכנית לדפוסי החברה הערבית, בה זוגות נוהגים לקנות דירה לפני החתונה, בשלב האירוסין, ולא אחריה. משרד השיכון קיבל את המלצת סיכוי-אופוק ושינה את תנאי הזכאות כך שיכללו גם זוגות מאורסים ובכך פתר מכשול מרכזי להצלחת “מחיר למשתכן” בחברה הערבית.

על מנת להתמודד עם היעדר ההתאמה של כלים אלו לחברה הערבית המליצה סיכוי-אופוק כי משרד השיכון ורמ”י יקדמו סקר צרכים וביקושים בטרם יציאה למכרז בשיתוף הרשות המקומית הרלוונטית. הסקר יכלול הערכה לצרכים עכשוויים ועתידיים של התושבים לרבות ניתוח כלכלי למאפייני הביקוש. סקר כזה יסייע לקידום שיווקים מדויקים העונים על הצרכים ויגביר את הוודאות בקרב היזמים הפרטיים במיזמי הבנייה הקבלנית.

באמצעות כלים אלו ואחרים, אנו בעמותת סיכוי-אופוק ממשיכים לפעול על מנת לשפר את התאמת שיווק הקרקעות במדינה ליישובים הערביים באופן שייקח בחשבון את צרכיהם היחודיים של האזרחים הערבים ויהיה מותאם לדפוס החברתי של היישוב ומרקם בנייתו. צעדים אלו יבטיחו את הצלחת התהליך וישפרו את שיעורי ההיענות שלו, כך שאזרחים ערבים רבים יוכלו לרכוש לעצמם קרקעות דרכו.

פחות

+ שיתוף הרשויות המקומיות וייצוג הולם במוסדות התכנון!

לאורך השנים המדינה ביקשה להימנע מהענקת סמכויות תכנון ליישובים הערביים וכתוצאה מכך רק לארבע עיריות ערביות יש מרחב תכנון מקומי עצמאי (ועדת תכנון ובנייה מקומית עצמאית), והן: נצרת, טירה, טייבה ורהט. שאר היישובים הערביים כלולים במרחבי תכנון אזוריים, תחת סמכותן של ועדות תכנון ובניה מרחביות, או תחת סמכותן של ועדות מקומיות במועצות אזוריות. מציאות זו מחלישה עוד יותר את נציגי היישובים הערביים ביכולת להשפיע ולהוביל תכנון מקומי העונה על צרכי היישובים.

קראו עוד

היכולת לערב את הרשות המקומית בצורה מובנית בתהליכי התכנון תעביר להן את הסמכות ליזום, לנהל ולקדם את תהליכי תכנון, על מנת שיוכלו להגיש תוכניות שמבטאות את הצרכים והידע המקומי, ואשר יחזקו את המחויבות של הרשויות ליישומן. מהלך דברים זה כולל בחירת מתכננים, קביעת חזון התוכנית, שיתוף האוכלוסייה המקומית והטמעת הידע המקומי, והכנה והגשה של מסמכי התוכנית למוסדות התכנון. אנו בסיכוי-אופוק יודעים כי מדובר באתגר רציני עבור הרשויות, אולם תהליך ההעצמה של הרשויות המקומיות הערביות הינו תהליך חשוב אשר יכול להתקיים באופן הדרגתי, תוך מתן סמכויות, העצמה מקצועית, ותגבור והכשרת כוח אדם מיומן, למען הגברת המחויבות לתהליכים התכנוניים, התאמתם לשטח ולהבטחת הצלחתם ויישומם.

סוגייה נוספת היא היעדר ייצוגם של אזרחים ערבים בגופים התכנוניים ובוועדות התכנון המרחביות. חלקם של חברים ערבים מתוך כלל החברים במוסדות התכנון הארציים והמחוזיים, ובכל הגופים המקצועיים שפועלים לצידם, הוא זניח ורחוק מאוד מלייצג את חלקם היחסי של האזרחים הערבים מכלל האוכלוסייה. כך למשל לפי נתוני מרכז המידע והמחקר של הכנסת מחודש פברואר 2021, בגופי התכנון המקצועיים, כולל מינהל התכנון ולשכות התכנון המחוזיות, היו רק 14 עובדים ערבים מתוך 400 – שיעור של 3.5% בלבד. היעדר הייצוג של האזרחים הערבים במוסדות התכנוניים מתבטא גם בוועדות התכנון המחוזיות. במחוז דרום שיעור העובדים הערבים הוא 6.9% מכלל העובדים במחוז, ואילו במחוז מרכז יש עובד ערבי אחד מבין 44 עובדים – שיעור של 2.3% בלבד. בלשכות התכנון במחוזות תל אביב, ירושלים ויהודה ושומרון אין אף עובד שהוא אזרח ערבי. בלשכת התכנון המחוזית במחוז צפון עובדים 7 אזרחים ערבים, המהווים רק 19.4% מכלל העובדים במחוז.

מול כל אלו, אנו בסיכוי-אופוק פועלים מול משרדי הממשלה על מנת שינקטו בצעדים אקטיביים להגדלת הייצוג של אנשי המקצוע מהאוכלוסייה הערבית בתהליכי התכנון ובמוסדות הממשלה האמונים על תחומי התכנון, בדגש מיוחד על ייצוג במשרות הבכירות בתוך לשכות ומחלקות התכנון השונות. הגדלת הייצוג תחזק את השיח מקצועי ותאפשר קידום תהליכי תכנון ושיווק המתאימים ומותאמים למאפיינים הייחודיים של היישובים הערביים, וגיבוש פתרונות הולמים לחסמי תכנון רבים איתם מתמודדים היום הרשויות המקומיות ומוסדות התכנון, והמונעים מימוש תקציבי תכנון והתקדמות בפועל של הליכי התכנון ביישובים הערביים.

בנוסף, אונ פועלים מול משרדי הממשלה על מנת להבטיח מנגנוני שיתוף והתייעצות שוטפים עם הנהגת הציבור הערבי וגופיו היציגים – ובראשם ועד ראשי הרשויות הערביות, עם ארגוני החברה האזרחית הפועלים בתחום, ועם מומחים ואנשי מקצוע מתחום התכנון. אחד הלקחים החשובים מיישום החלטת ממשלה 922 הוא, שרק ממשק שוטף בין מוסדות המדינה האמונים על קידום התכנון, הבניה וההסדרה ביישובים הערביים, לבין הכוחות הפועלים בשטח, יביא לגיבוש ואישור מדיניות תכנון המתאימה ומותאמת לצרכים הייחודיים של האזרחים והיישובים הערביים, ולהקצאה של תקציבים הולמים להוצאת המדיניות אל הפועל, ויבטיח את יישומה.

פחות

+ חיזוק מחלקות ההנדסה והוועדות לתכנון ובנייה!

מחלקות ההנדסה ברשויות המקומיות הינן שחקן משמעותי בפיתוח מענים למצוקת הדיור. למרות זאת, הן סובלות ממחסור חמור בכוח אדם מקצועי ומיומן, מציאות אשר מקשה עליהם לבצע את העבודה השוטפת המוטלת עליהן. כך למשל בישובים יהודים מחלקות ההנדסה כוללת מספר לא מבוטל של עובדים האחראים כל אחד על מחלקה, ברוב הישובים הערבים מחלקת ההנדסה מדובר במחלקה שבה עובד מהנדס בלבד.

קראו עוד

גם הוועדות המרחביות והמקומיות לתכנון ובנייה, אשר אחראיות על קידום תוכניות מפורטות ותוכניות איחוד וחלוקה רבות בתחום הרשויות הערביות, סובלות ממחסור חמור בכוח אדם ביחס להיקף התוכניות הנדרשות בהן. לכן, קיים צורך לתגבר את כוח האדם והיכולת המקצועית בוועדות התכנון ובמחלקות ההנדסה, ולתת בידן כלים להתמודד עם התוכניות הנדרשות ביישובים הערביים.

סוגייה נוספת היא היעדר תשתית ומכשור מתאים לביצוע התפקיד. ברשויות ערביות רבות ישנם חוסרים בתשתיות פיזיות הנוגעות לסביבת עבודה ולמכשור כמו תוכנות דיגיטליות, מחשוב, ציוד משרדי וחדרי ישיבות. לדוגמה, ברשויות המקומיות הערביות חסר מאגר מידע גיאוגרפי (GIS) – מערכת מידע ממוחשבת המאפשרת ניהול מידע הנוגע לתשתיות בישוב כמו ניקוז, ביוב, נגישות, חשמל וכו’. מאגר מידע זה נדרש במקרים רבים על מנת לאפשר את עבודתה השוטפת של מחלקת ההנדסה באספקת מידע להיתרי בנייה ולניהול הביצוע של התשתיות בשכונה.

לכן, אנו בסיכוי-אופוק מקדמים את חיזוק מחלקות ההנדסה ביישובים הערביים באמצעות הוספת תקנים למתכננים ואנשי מקצוע מומחים, בניית ממשקי עבודה יעילים בין הועדות המרחביות לבין הרשויות המקומיות, מתן הכשרות וחיזוק כוח האדם הקיים וכן פיתוח מכשור ותשתית טכנולוגית לצרכי העובדים. בנוסף, אנו מנהלים שני פורומים מקצועיים המאגדים מתכננים אסטרטגיים וממוני תחבורה ציבורית ברשויות המקומיות הערביות, אשר מאפשרים לבעלי המקצוע לקבל הכשרה וליווי בעבודתם השוטפת.

פחות

+ שיתוף התושבים!

עמותת סיכוי-אופוק מאמינה כי יש לפעול לשיתוף נרחב יותר של הציבור הערבי בכל תהליכי התכנון, הבנייה והשיווק של דיור ביישובים הערביים, החל בשלבי התכנון הראשוניים, שלהם השפעה רבה על עתידם ועל איכות חייהם של התושבים.

קראו עוד

כיום, תוכניות מפורטות רבות נעשות ללא שיתוף ציבור משמעותי מספיק, ולכן אינן מאפשרות לציבור הערבי להגיב ולהעיר עליהן. כתוצאה מכך, תוכניות רבות מקודמות מבלי שהן לוקחות בחשבון סוגיות קריטיות להצלחתן כמו מצב הבעלות על הקרקע, אפשרויות היישום של התוכניות והצרכים של התושבים. ללא שיתוף ציבור אפקטיבי אי אפשר לקיים בסיס טוב לתכנון, המתחשב בחלוקות פנימיות והסכמות בתוך המשפחות שיבטיחו את מימושו. כיום מוגשות עשרות התנגדויות לכל תכנית, בעיקר בשלב האיחוד והחלוקה בקרקעות בבעלות פרטית, וכתוצאה מכך מתעכבים באופן משמעותי תהליכי התכנון המפורט. בנוסף, ברוב התכניות המפורטות אין יועץ לשיתוף ציבור ולעיתים לא מתקיים כלל תהליך שיתוף ציבור. מעבר לכך, גם בתכניות שבהן נערך תהליך שיתופי הוא נעשה לרוב ברמת שיתוף נמוכה ומתמקד ביידוע הציבור.

מצב דברים זה קשור גם בעובדה שרוב המתכננים ומשרדי התכנון איתם עובדות הרשויות המקומיות הם מתכננים יהודים ואין כמעט ייצוג למתכננים ערבים או לשיתוף משרדי תכנון ערביים בהליכי תכנון. היעדרם של מתכננים ערבים בהליכי התכנון, גם ברמה זו, משפיעה באופן ישיר על איכות התכנון והתאמתו לצרכי היישובים הערביים ובתוך כך על תהליכי שיתוף ציבור.

בשל כל אלו, סיכוי-אופוק המליצה למדינה לקיים קורס ייעודי למתכננים מהשוק הפרטי העוסקים בתכנון ביישובים הערביים ולמתכננים מהמגזר הציבורי שיעמיקו את ההבנה וההיכרות שלהם עם צרכי התושבים ביישובים הערביים ויפעלו לשתף את הציבור בהליכי התכנון. העמותה גם המליצה למינהל התכנון לפרסם מסמך הנחיות בנושא שיתוף ציבור בתכניות איחוד וחלוקה לשימוש צוותי התכנון והרשויות המקומיות ולתקצב יועצים לשיתוף ציבור, למתכננים ולרשויות המקומיות ומינוי מגשרים במידת הצורך.

בכל הנוגע לשיתוף הציבור בהליכי השיווק של דירות קיימות, עמותת סיכוי-אופוק פועלת לשילוב הרשויות המקומיות בהליכים שמקדמת המדינה. בין היתר, בעבודת מחקר הראתה העמותה כי אין כל מתכונת סדורה ומובנית לקיום כנסי שיווק ולהעברת הידע על אפשרויות הבנייה והזכויות במגרשים המשווקים לציבור הערבי. לאור זאת, המליצה העמותה על מפגשים עם הקהילה המקומית ואוכלוסייה פוטנציאלית המעוניינת לגשת למכרזים על הקרקע, להגביר את הנגשת המידע אודות תחום השיווקים ולהתאימו לצורכי החברה הערבית ולמאפיינים המיוחדים של שוק הדיור. לקריאה נוספת ראו את נייר העמדה שלנו.

פחות

+ שינוי השיח!

אנו בסיכוי-אופוק מאמינים כי השיח הציבורי בישראל כיום אינו עוסק בצורה מעמיקה בגורמים שהובילו למצוקת הדיור ביישובים הערביים, ואינו מקדם ערכים של שוויון וצדק חלוקתי מתקן. על כן, אנו פועלים לשנות את השיח הציבורי הקיים ולהחליפו בשיח המכיר בעוולות ההיסטוריות שהובילו למצב הנוכחי. באמצעות השתתפות בכנסים, ניהול פורומים משותפים, וכתיבת מאמרים בתקשורת אנו פועלים לקדם שיח ששם במרכז את סוגיית חלוקת משאבי הקרקע והתכנון וששואף לסגירת הפערים שנוצרו בעקבות שנים של הזנחה.

קראו עוד

שאלות נפוצות



בטח הרבה יותר זול לקנות קרקע ביישוב ערבי כי רובם נמצאים בפריפרייה. למה הם מתלוננים?

"למה ערבים בונים ללא היתר?"

למה היישובים הערביים כל כך צפופים ומקופחים?

Silence is Golden