כל האמת על הכפרים הלא מוכרים בנגב - ומאבקם לשוויון

למה הכפרים בלתי מוכרים?

בנגב חיים כ-270,000 אזרחים ערבים-בדואים, כ-100,000 מתוכם בכפרים הבלתי מוכרים – שהמדינה מעולם לא הכירה בקיומם. רבים מהתושבים הערבים-בדואים בנגב מתגוררים באזור מאות שנים – הרבה לפני קום המדינה. חלקם עדיין מתגוררים על אדמותיהם ההיסטוריות, וחלקם מתגוררים כיום על אדמות אליהם הועברו בכפייה, או בהסכמה, על ידי המדינה. עם זאת, מסיבות היסטוריות הקשורות לאופן רישום הקרקעות שהיה נהוג בנגב לפני 1948, סביב נושא הבעלות על הקרקעות יש מחלוקת משפטית ופוליטית – והמדינה נסמכת עליה, בין היתר, כדי לשלול הכרה מהכפרים. חשוב לציין שבמהלך השנים המדינה ידעה להקים מאות ישובים לאזרחים יהודים, בלי שיש להם בעלות על הקרקע, ואף לעודד מעבר של אזרחים יהודים מכל חלקי הארץ לנגב. אבל לאורך השנים המדיניות הרשמית של המדינה הייתה לא להכיר בכפרים הבדואים במקומם אלא לרכז את האוכלוסייה באזורים עירוניים על מנת לצמצם את כמות הקרקע המוחזקת בידי אזרחים ערבים, והחל משנות השבעים, הקימה 7 יישובים עירוניים בנגב והעבירה אליהם כמחצית מהאוכלוסייה הבדואית. בשנות ה-2000, ולאחר מאבק מתמשך של התושבים, הכירה המדינה ב-11 מתוך 46 כפרים, אך 35 כפרים נוספים נותרו בלתי מוכרים עד היום. 

מהם הקשיים במגורים בכפר בלתי מוכר?

כאשר הכפר אינו מוכר, מרחפת מעליו סכנת פינוי ועקירה. בנוסף, כאשר אין תכנון – מצב הקיים הן בכפרים המוכרים והן בלא מוכרים – לא ניתן להוציא היתר בנייה לבניה הקיימת ובכלל, והתושבים סובלים משיעור הריסות בתים חסר השוואה לכל מקום אחר בארץ: ביישובי הנגב הערבים מתבצעות מעל 2,000 הריסות מבנים בשנה בשנים האחרונות. 

בכפרים הלא מוכרים אין כמעט מבני ציבור כמו מרפאות (קיימות רק 4 מרפאות ב-35 כפרים), והבתים אינם מחוברים באופן מסודר לחשמל ומים. התושבים מקבלים מים מחיבורים מרכזיים הנמצאים לפעמים במרחק של קילומטרים מבתיהם – מה שפוגע באיכות המים ומייקר משמעותית את התשלום עליהם. בנוסף, אין כמעט כבישים סלולים בכפרים הלא מוכרים ורובם מנותקים משירותי תחבורה ציבורית, דבר המונע מתושביהם גישה לשירותים, השכלה ותעסוקה הנמצאים ביישובים אחרים. 

למרות שהמדינה מחוייבת לספק חינוך לילדים החיים בכפרים הלא מוכרים מתוקף חוק חינוך חובה, כ-4,000 מילדי הגיל הרך (גילאי 3-5) נשארים בבית ולא הולכים למסגרת. כרבע מהתלמידים נושרים מבית הספר – 24.6% מהתלמידים ביישובים הבדואים בדרום לא סיימו כיתה י"ב בשנת 2018 (לעומת 12% בחברה הערבית בכללותה ו-6.5% בחברה היהודית הלא-חרדית).

בעקבות המדיניות המפלה, ההזנחה וההדרה ארוכות השנים, נמצאים היישובים הבדואים בנגב במצב הכלכלי הגרוע ביותר בארץ – כל 9 הרשויות המקומיות הבדואיות שייכות לאשכול הסוציו אקונומי הנמוך ביותר, ושני שליש מתושבי הנגב הערבים נמצאים מתחת לקו העוני. אחת הסיבות היא שיעור התעסוקה הנמוך, בין היתר בגלל הריחוק ממרכזי תעסוקה ותשתיות התחבורה הגרועות: 72% מהגברים ו-34% מהנשים בלבד מועסקים (לעומת 85% לגברים ו-76% לנשים בקרב כלל אזרחי ישראל).

איזה פתרונות המדינה ניסתה להציע עד היום ולמה הם לא עבדו?

לאורך השנים המדינה קידמה מספר תכניות, כמו דו"ח גולדברג ודו"ח פראוור, שהבולטת ביניהן היא מתווה פראוור-בגין משנת 2013 להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. המתווה הכיר בזכותם של האזרחים הבדואים לחיות בכבוד כ"אזרחים שווי-זכויות במדינת ישראל" והמליץ להכיר ביישובים הבדואים הקיימים "ככל שניתן". אבל הכשל האקוטי בתכנית, הוא העובדה שהיא מייצרת התניית פתרון התכנון בפיתרון בעיית הבעלות על הקרקע, שהיא בעיה מורכבת – והמציאות מוכיחה שאפשר לקדם פתרונות לבעיות התושבים לפני פיתרון סוגיית הבעלות על הקרקע. בפועל, התכניות שהמדינה קידמה לא נתנו פתרון הולם וראוי לסוגיית הבעלות, שיכלול את השלמת תהליך רישום הקרקעות, ובמקביל, לא סיפקו פתרונות למצוקה המתמשכת והיום יומית של מחסור בתשתיות, בשירותים ועוד.

כיום, פועלת המדינה במסגרת החלטה 2397, תכנית החומש ליישובים הבדואים בשנים 2017-21. התכנית  נועדה לפתור את הבעיות החברתיות והכלכליות מהן סובלים היישובים הבדואים המוכרים בנגב, תוך מתן דגש על מדדים של פיתוח כלכלי. אחת הבעיות בה שהיא אינה מתייחסת לבעיות הבסיסיות הנובעות מאי-ההכרה בכפרים ולכן למעשה כמות המשאבים המגיעים לתושבי הכפרים הבלתי מוכרים נמוכה ביותר.

למה תושבי הכפרים הלא מוכרים לא עוברים ליישובים המוכרים?

תושבי הכפרים הבלתי מוכרים יושבים ביישובים שלהם כבר עשרות ולפעמים מאות שנים. המשמעות של ההצעות של המדינה (ואף הפעלת הלחצים) לעבור ליישוב אחר – היא במקרים רבים פירוק המרקם הקהילתי, שינוי דרמטי של סגנון החיים מחקלאי-כפרי לעירוני, ובחלק מהמקרים גם ויתור על זכויות קנייניות. בנוסף, לאור חלוקת הקרקעות בין תובעי הבעלות, המשמעות בחלק גדול מהמקרים של מעבר ליישוב אחר היא השתלטות על השטח של אדם אחר. 

באיזה פתרון אנחנו בעמותת סיכוי תומכים?

על מנת להבטיח רמת חיים נאותה לתושבי הכפרים הלא מוכרים, על המדינה להצהיר באיזה מהכפרים הלא מוכרים היא מתכוונת להכיר, ולהתחיל לתכנן תוכניות מתאר ליישובים אלה בשיתוף ועדי הכפרים וכן לקדם בניית תשתיות.

ביחד עם עמותת "במקום" ועמותת "סידרה", המועצה לכפרים הבלתי מוכרים (שהוקמה בשנות ה-90 כהנהגה הנבחרת של ועדי הכפרים הבלתי מוכרים) פירסמה בשנת 2012 את תכנית האב להכרה בכפרים הבלתי מוכרים, המציגה אלטרנטיבה לסוגיית התכנון וההכרה בכל הכפרים הבדואים. עמותת סיכוי תומכת בתכנית זו וקוראת לממשלה לספק עד אז את השירותים הבסיסיים לאזרחיה ולקדם שיפור באיכות השירותים והתשתיות להם זכאים תושבי הכפרים ככל אזרחי מדינת ישראל, כמו חינוך, חיבור למים, תחבורה ועוד. קיראו עוד על הפעילות שלנו בנגב פה.