באוקטובר 2021 צפויה לעבור בממשלה תכנית חומש חדשה שתקבע את הפעולות שתבצע הממשלה כדי לצמצם את האפליה ואי השוויון בין החברה הערבית והיהודית בשורה של תחומים, בחמש השנים הבאות. זאת לאחר שבחודש אוגוסט האחרון עברה החלטת ממשלה 292 שקבעה את המסגרת התקציבית הכללית להחלטת החומש. תכנית החומש המתגבשת אמורה להמשיך את הקצאת התקציבים שהחלה בהחלטה 922 משנת 2015, שכללה הקצאה של כ-10 מיליארד ש"ח בין השנים 2016-2020 לטובת פיתוח כלכלי בחברה הערבית על בסיס הכרה באפליה הקיימת בתקציבים ובמנגנוני ההקצאה של תקציבים ממשלתיים לחברה הערבית. התכנית החדשה אמורה גם לכלול תיקוני אפליה בתחומים שלא נכללו ב-922, והרחבה של התקציבים שהושקעו במסגרת 922.

עמותת סיכוי ליוותה מקרוב את היישום של החלטה 922, ועוסקת מזה חודשים ארוכים בגיבוש המלצות לתכנית החומש החדשה בנושאי העיסוק השונים שלנו, שיתוו את הדרך לצמצום פערים ותיקון של אפליה ארוכת שנים ואי שוויון. החלטת החומש הבאה הינה החלטה קריטית אשר בכוחה לעצב לשנים הבאות את מדיניות הממשלה כלפי החברה הערבית והיחסים בין האזרחים הערבים לרשויות המדינה. 

חשוב להבהיר – שוויון ושותפות אמיתיים הם לא רק פיתוח כלכלי חברתי, אלא גם שוויון לאומי, ושותפות אמיתית בין האזרחים שחיים כאן באמצעות הכרה בזכויות הקולקטיביות של המיעוט הלאומי הפלסטיני. אבל ההחלטה להקצאת תקציבים וצמצום פערים היא חשובה ומשמעותית גם כשאינה מטפלת בכל הסוגיות ואינה פותרת לחלוטין סוגיות שהיא מטפלת בהן. המשיכו לקרוא כדי ללמוד עוד על המצב בחברה הערבית בתחומ העיסוקי השונים שלנו, על ההשפעה של תכנית החומש 922 על תחומים אלו ועל מה תכנית ההמשך צריכה לכלול כדי לייצר שוויון אמיתי בין יהודים וערבים במדינה.

תכנון ודיור

להרחבה – קיראו פה

מה המצב היום?

כיום, ישנה מצוקת דיור חריפה בחברה הערבית וזוגות צעירים רבים לא מצליחים להבטיח לעצמם קורת גג אפילו באדמותיהם. כמו כן, קרוב ל-30,000 מבנים ביישובים הערביים לא הוסדרו ומאות אלפי אזרחים ערבים שביתם נמצא בסכנת הריסה. זאת למרות שלאחר שנים רבות של אפליה במשאבי תכנון וקרקעות ביישובים הערביים והעדר תשתית סטטוטורית שמסדירה את השימושים על הקרקע, החלו מוסדות התכנון בשנים האחרונות להכין ולאשר תכניות מתאר כוללניות לישובים הערביים. עם זאת, התכנון המפורט, זה שמכוחו ניתן להוציא היתר, טרם הושלם ובכדי לפתור את בעיית הדיור יש לקדם ולהאיץ את תהליכים אלו. 

בשנים 2015-2020  אושרו תכניות שניתן להוציא היתר בנייה מכוחן ושמסדירות  2,165 מבנים קשיחים. יחד עם זאת, נדרשת האצה של התהליך והרחבה של שטחי הפיתוח ביישובים בהם קיימים מקבצי מבני מגורים מחוץ לתכנית מתאר. 

בנוסף לתכנון והסדרת שכונות, יש חשיבות רבה להתחדשות עירונית ביישובים הערביים. חידוש המרקם הוותיק ומתן מענה לסוגיות תחבורתיות, שימושים ציבוריים ושטחים ירוקים הינו צורך חיוני, אך המנגנונים הקיימים כיום (כדוגמת תמא 38/פינוי בינוי) אינם מתאימים ליישובים הללו.

דרך נוספת לתת מענה למשבר הדיור בחברה הערבית הוא על ידי שיווק קרקעות מדינה בישובים הערביים, המהווה אפיק כמעט בלעדי למגורים למחוסרי הדיור (אזרחים ערבים שאין להם קרקעות פרטיות, חלקם מכיוון שאדמותיהם הופקעו) בחברה הערבית. המצב כיום עדיין משקף חוסר הבנה לצרכים ולהעדפות הייחודיים של החברה הערבית. לדוגמה, הניסיון להשתמש בכלים הארציים כגון מחיר למשתכן וכלים אחרים לצורך השיווק ביישובים הערביים נכשל היות וכלים אלו לא הותאמו למאפייני השכונות והטופוגרפיה ביישובים הערביים.דוגמא נוספת היא  שיטת השיווק הנסמכת על "כל המרבה במחיר" שמעלה את מחירי הקרקע ועדיין רווחת בימים אלו ביישובים הערביים במרכז הארץ, על אף המלצת צוות 120 הימים, שהקימו משרד האוצר ומינהל התכנון בסוף 2014 לגיבוש תוכנית חדשה לטיפול בדיור בחברה הערבית, לצמצמה. 

ניסיון נוסף לתת מענה למצוקת הדיור חל בשנים 2016-2017, אז הוקמו על ידי משרד הפנים שש ועדות גיאוגרפיות שבסמכותן לבצע שתי פעולות עיקריות: לשנות גבולות שיפוט בין רשויות מקומיות שכנות ולחלק מחדש הכנסות מארנונה משטחים מניבים בין רשויות סמוכות. אלא שוועדות אלה לא עמדו ביעדים שנקבעו עבורן על ידי משרד הפנים מסיבות שונות, ופגעו במהלך שהתחיל בכוונה לפתור חסמים מוניציפאליים ותכנוניים בישובים הערביים, ואשר זכה להתייחסות בהמלצות צוות 120 הימים. לוועדות הגיאוגרפיות חשיבות לקידום התכנון בחברה הערבית גם בשל הצורך בזמינות של קרקע לתכנון ופיתוח, בפרט קרקעות מדינה למחוסרי דיור ולצרכים ציבוריים, וגם לשם חלוקה צודקת של משאבי הקרקע והתכנון. חלוקה הוגנת של משאבים אלו תייצר צדק חלוקתי, בסיס ליחסי אמון וחיזוק הרשויות המקומיות הן במישור הכלכלי-חברתי והן במישור המרחבי.  

מה שינתה החלטת הממשלה 922?

החלטת הממשלה 922 הביאה לשיפור מסוים בחלק מהנושאים שנסקרו עד כה, שכן התקציבים שהוקצו היו גדולים, אך לא מספיקים, וניצול התקציבים שכן הוקצו היה חלקי בלבד. בבואן של הרשויות המקומיות הערביות לנצל את תקציבי התכנון הן נתקלו במנגנוני שלביות ובהתניות שהקשו על ניצול תקציבי תכנון ופיתוח ומימוש ההחלטה הלכה למעשה. זאת ועוד, מעבר למנגנון יישום ההחלטה קיימים חסמים תכנוניים שעדיין נדרש להם מענה ייחודי לחברה הערבית. כך למשל בתחום תכנון ופיתוח קרקעות פרטיות, בשיווקים למחוסרי דיור ועוד. כך שניתן להצביע על צמצום מסוים של הפער התכנוני, אך הדרך לסגירתו עוד ארוכה. 

מה צריך לקרות ב-5 השנים הבאות (ולהכנס לתכנית החומש החדשה)?

כדי לייצר שינוי מהותי בתחום התכנון נדרשת הקצאת משאבים – לרבות משאבי קרקע, ותקציבים. התכנית החדשה צריכה להתאים למגוון הביקושים של האוכלוסייה באזורים גאוגרפיים שונים  ולהתאים לאופיה. להלן מספר המלצות מרכזיות בנושא זה (להרחבה -הפניה)

1. הקצאת קרקעות מדינה לפיתוח ולתשתיות ציבוריות והרחבת שטחי הפיתוח ביישובים הערביים לשם כך.
2. הנגשת מידע ונתונים עבור הרשויות המקומיות שמגישות בקשה לועדה הגאוגרפית, וקידום דיון שקוף ומקצועי בכל חלקי הבקשה.
3. תקצוב והאצת תכנון מפורט, הסדרת מבנים קיימים והקצאת המשאבים הנדרשים לכך.
4. הובלת תהליכי תכנון על ידי הרשות המקומית, תוך חיזוק כוח האדם במחלקות ההנדסה. 
5. פיתוח שיטת שיווק מותאמת ליישובים הערביים ובחינה כוללת של צרכי המגורים בכל יישוב.
6. קידום ותקצוב כלים לחידוש השכונות הוותיקות וגלעיני היישובים הערביים, והטמעתם במוסדות התכנון הרלוונטיים.

תחבורה

להרחבה – קיראו פה

מה המצב היום?

מצב תשתיות הדרכים ביישובים הערביים עגום. ביישובים רבים הכבישים משובשים, קיים מחסור חמור במדרכות ואין כל התקני בטיחות. רמת התשתיות הירודה מונעת גישה של תחבורה ציבורית לחלקים נרחבים מהיישובים הערבים וממאות אלפי אזרחים נמנעת האפשרות להתנייד בחופשיות, לרכוש השכלה, להתפרנס בכבוד ולזכות לשירותים רפואיים בסיסיים. בנוסף, מצב תשתית הכבישים והמחסור בתחבורה ציבורית מהווים חלק מהגורמים למספר הנפגעים הרב מתאונות דרכים ביישובים הערבים ולשיעור הרוגים כתוצאה מתאונות דרכים הגבוה פי שניים מחלקם באוכלוסייה. 

מה שינתה החלטת הממשלה 922?

החלטה 922 קבעה יעד של השוואת רמת שירות התחבורה הציבורית בין ישובים ערביים ליישובים יהודיים דומים, בנוסף להקצאה של מאות מיליוני שקלים לצורך שיפור תשתיות הכבישים. מאז קבלת ההחלטה ועד היום חל שיפור מתמיד ברמת שירות התחבורה הציבורית ביישובים הערבים. עם זאת, מחקר השוואתי שערכנו – ומחקר דומה שערך משרד התחבורה – מצביעים כי גם כיום קיימים פערים משמעותיים בין רמת שירותי התחבורה הציבורית ביישובים הערבים לבין מקביליהם היהודים, וששירותי התחבורה הציבורית שכן קיימים ביישובים הערביים רחוקים מלספק את צורכי התושבים.

בכל האמור לרמת תשתיות הכבישים החלטה 922 לא הביאה לשיפור מהותי. מצב הכבישים ביישובים הערביים נותר כשהיה, מלבד שינויים נקודתיים. 

מה צריך לקרות ב-5 השנים הבאות (ולהכנס לתכנית החומש החדשה)?

על מנת להביא לשיפור משמעותי במצב תחום התחבורה ביישובים הערבים, עד כדי השוואת רמת תשתיות הדרכים ושירות התחבורה הציבורית, קיים הכרח בהשקעה מאסיבית בתשתיות הכבישים העירוניות ובצירי התנועה המרכזיים ביישובים. על השקעה זו לכלול סלילת מדרכות, הסדרת מקומות חניה, הקמת תחנות ומסופי תח"צ, עידוד הליכה ברגל ושימוש באמצעי תחבורה לא מנועיים. בנוסף, עד שיושלם פיתוח התשתיות יש לנקוט צעדים אקטיביים לשיפור רמת שירותי התחבורה הציבורית. לדוגמה, על שירות התחבורה הציבורית בינתיים להתבצע ברכבים קטנים. במקרים שבהם קיים חסם המונע הקמת תחנות (כספי, תשתיתי או אחר) על השירות להתבצע ב"הינף יד", משמע עצירה לפי דרישה (כפי שנהוג במוניות שירות), ובמקרים מיוחדים יש גם לאפשר שירות על דרכים שאינן סלולות. כך תתאפשר לכלל האזרחים ביישובים הערבים גישה לשירותי תח"צ בלי צורך לחכות לפיתוח תשתיות, שעלול לקחת זמן רב. 

מלבד זאת, עד היום לא הוקמה בישראל ולו תחנת רכבת אחת ביישוב ערבי. לתחנת רכבת חשיבות רבה לא רק בהיבט תחבורתי, אלא גם בהיבט כלכלי. שטחי מסחר ותעסוקה נסמכים היום על תחנות רכבת ביישובים השונים ובכוחן ליצור חוסן כלכלי ומקורות הכנסה מניבים עבור הרשות המקומית ועבור התושבים. 

תעסוקה

להרחבה – קיראו פה

מה המצב היום?

עוד טרם משבר הקורונה היו פערים משמעותיים בשיעורי התעסוקה של אזרחים ערבים במשק לעומת יהודים.  נכון לינואר 2020, בעוד שיעור תעסוקת הגברים היהודים הלא חרדים בגילאי 25-64 עמד על 87.9%, שיעור תעסוקת הגברים הערבים באותם גילאים עמד על 70.7% (מחקר משבר התעסוקה בחברה הערבית: מדיניות חזרה לשיעורי התעסוקה טרום המשבר, אוגוסט 2020, מכון אהרון) . בקרב נשים נמצאו פערים גדולים עוד יותר: 83.8% מהנשים היהודיות עבדו בינואר 2020 לעומת 36.85 מהנשים הערביות.

גם במהלך הקורונה הפערים היו ברורים: דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (מ.מ.מ) הצביע על ירידה של 22% במספר המובטלים היהודים בין הסגר הראשון לשלישי בהשוואה למספר המובטלים הערבים אשר ירד ב-14% בלבד באותו טווח זמן. 

מה שינתה החלטת הממשלה 922?

מתוך כ- 10 מיליארד ש"ח שהקצתה  תכנית החומש לפיתוח כלכלי במסגרת החלטה 922, כמיליארד ש"ח תוקצבו והוקצו באופן ישיר לתחום התעסוקה והכלכלה, מתוכם נוצלו 863 מלש"ח.

משרד העבודה והרווחה, לו יועד חלק מהתקציב, פעל בשני מישורים, האחד – הקמה והפעלה של "מרכזי ריאן" להכוון תעסוקתית, והשני – הרחבת היצע המשפחתונים ומעונות היום. 

משרד הכלכלה, שגם לו הוקצו תקציבים, פעל בארבעה מישורים: שיווק ופיתוח אזורי תעשיה, תמרוץ מעסיקים להעסקת עובדים ערבים (מסלולי תעסוקה), תמיכה בעסקים קטנים ובינוניים, עידוד תעשיית הייטק ותמיכה ביצואנים. 

מסלולי תימרוץ מעסיקים תוקצבו ב-124 מלש"ח, וכתוצאה ממסלולים אלו נוצרו 1,985 משרות חדשות לעובדים ערבים.

מה צריך לקרות ב-5 השנים הבאות (ולהכנס לתכנית החומש החדשה)?

רוב המשאבים וכלי המדיניות שהפעילה עד היום הממשלה בתחום התעסוקה בחברה הערבית כוונו להגדלת היצע העובדים הערבים. אולם הממשלה כמעט שלא התייחסה לחסמים בצד הביקוש לעובדים ערבים מצד המעסיקים. בתחום זה, האפליה על רקע לאומי, וההעדפה האוניברסלית של אנשים להעסיק עובדים שדומים להם, מביאה לכשל משמעותי בביקוש לעובדים ערבים, בעיקר במקצועות ותפקידים בעלי שכר גבוה. לכן, על הממשלה לאמץ מדיניות פרו-אקטיבית ורחבה יותר על מנת להעלות את הביקוש לעובדים ערבים. זיהינו שני כלים שהממשלה יכולה להפעיל על מנת להביא להעלאת הביקוש לעובדים מהחברה הערבית:

הרכש הממשלתי – מנגנון באמצעותו רוכשת הממשלה שירותים שונים מספקים בבעלות פרטית, אשר פועל מתוקף חוק חובת המכרזים (1992). היקף הרכש הממשלתי עומד על כ-34 מיליארד ש"ח בשנה, סכום אשר, לכל הדעות, יש בכוחו להניע שינוי משמעותי בדפוסי התעסוקה במשק. המלצותינו כוללות הפעלת מנגנון דיווח על מספר עובדים ערבים והדרגים שלהם מהחברות המתמודדות במכרזי הרכש הממשלתי, מתן ניקוד גבוה יותר לחברות המעסיקות עובדים ערבים במסגרת מכרזי הרכש הממשלתי, פרסום נתונים אודות מספר הספקים הערבים אשר ניגשו למכרזים ומספר הספקים שזכו במכרזים, הבטחת ייצוגם ההולם של ערבים בוועדות המכרזים ופיתוח מערך הסברה והכשרה מותאמות לחברות בבעלות ערבית, כך שיותר חברות בבעלות ערבית (אשר מעסיקות מספר גדול יותר של עובדים ערבים) תוכלנה להתמודד ולזכות במכרזי רכש ממשלתי. יישום המלצות אלה יתמרץ מעסיקים בשוק הפרטי לקדם העסקה רחבה והוגנת יותר של אזרחים ערבים.

מענקי הון – אלו ניתנים במסגרת החוק לעידוד השקעות הון ונמצאים באחריות רשות השקעות הון במשרד הכלכלה. עיקרם עידוד יזמים ותעשיינים להקים מפעלים ותעשייה באזורי עדיפות לאומית וע"י כך לחזק כלכלית ותעסוקתית את הפריפריה. היות ו-70% מן התושבים הערבים חיים בצפון, לכלי זה יש פוטנציאל לשנות משמעותית את דפוסי ההעסקה במשק בכל הקשור להעסקת עובדים ערבים. לשם כך אנו ממליצים לקבוע מנגנון דיווח על מספר המועסקים הערבים והדרג שלהם במפעלים שמבקשים מענקי הון. אנו סבורים כי מנגנון דיווח זה יעודד יזמים ותעשיינים לקלוט, לשמר ולקדם עובדים ערבים וכך, למעשה, יתמוך במדיניות משרד הכלכלה לשלב עובדים ערבים. 

אין סיבה שהשקעות הממשלה במגזר העסקי לא ישמשו גם לשינוי דפוסי ההעסקה במשק כלפי 18% מן האזרחים. אנו בסיכוי ממשיכים להעמיק בנושא ולאתר הטבות ממשלתיות נוספות אשר בכוחן להביא להעלאת הביקוש לעובדים ערבים במשק ולגבש המלצות יישומיות לכך.

כלכלה מוניציפלית

להרחבה – קיראו פה

מה המצב היום?

הרשויות המקומיות הערביות סבלו לאורך שנים מאפליה בהקצאת תקציבים ובחלוקת המשאבים, לרבות משאבי קרקע. כך לדוגמא בשנת 2018 עמד סך ההכנסות של הרשויות המקומיות הערביות על כ-8.3 מיליארד ש"ח – פחות מ-10% מהכנסות הרשויות המקומיות ברחבי הארץ, וזאת על אף שבשטחן התגוררו באותה שנה כ-14.4% מאזרחי המדינה. כתוצאה מההכנסות הנמוכות של הרשויות המקומיות הערביות, נפגעת יכולתן לפתח מנועי צמיחה שיניעו מקורות הכנסה עצמית נוספים, ונפגעת יכולתם לספק שירותים איכותיים לתושביהן. וכך, בעוד שההוצאה לתושב ברשויות היהודיות עמדה על 7,914 ש"ח, ההוצאה לתושב ברשויות הערביות עמדה על 5,403 ש"ח בלבד, כ-30% פחות בהשוואה לרשויות היהודיות. כלומר תושב ברשות ערבית זוכה לפחות שירותי חינוך, רווחה, תשתיות, פעילות פנאי, ניקיון ועוד מתושב ברשות יהודית.

לפערים אלו יש סיבות רבות. אחת מהסיבות המרכזיות לפער היא המחסור בשטחים מניבי הכנסה (אזורי תעשייה, תעסוקה, משרדים, מסחר ועוד) – שהם מחוללי ההכנסה העיקריים של רשויות (לעומת מה שנהוג לחשוב, ארנונה למגורים היא לא מקור ההכנסה המרכזי של רשויות מקומיות). כתוצאה ממדיניות הקצאת קרקעות ממשלתית מפלה ולא שיוויונית המתעלמת מצרכי הרשויות הערביות ומדיניות, וכתוצאה ממחסור בקרקעות לפיתוח, מתכנון לא מותאם ומחסמי יישום רבים, סובלים היישובים הערביים ממחסור קיצוני בנכסים מניבים. כך לדוגמא בעוד שברשויות היהודיות המוחלשות שטח הנכסים המניבים עומד על 9.6 מ"ר לתושב בממוצע, ברשויות הערביות במעמד סוציו אקונומי 1-5, שטח הנכסים המניבים עומד על 2.8 מ"ר בלבד, כ-30% בלבד מכמות השטחים המניבים ברשויות המוחלשות.

בנוסף, מנגנוני הקצאת תקציבים ממשלתיים אשר נועדו לצמצם פערים בין רשויות חזקות ורשויות מוחלשות – כמו מענק האיזון והקרן לצמצום פערים – כוללים בתוכם קריטריונים המפלים רשויות מוחלשות, כולל את הרשויות הערביות. כתוצאה, הם אינם מצליחים לסגור את הפערים – למעשה, מחקר של סיכוי חשף כי גם אם יתוקן מנגנון חלוקת תקציבי הקרן לצמצום פערים – ללא הגדלת התקציב הכולל של הקרן, לא ניתן יהיה לסגור את הפערים.

מה שינתה החלטת הממשלה 922?

במסגרת החלטה 922 היתה התייחסות נרחבת לחיזוק השירותים הניתנים לתושבים. מרבית התקציבים הוקצו למשרדי הממשלה, בין אם כיעדים בתקציב השוטף או במסגרת תקציב תוספתי ורק חלק קטן מסעיפי ההחלטה הקצו כסף ישירות לרשויות המקומיות. מכיוון שמרבית הכספים לא עברו ישירות לרשויות המקומיות הערביות ומכיוון שלא הוקצו תקציבים ייעודיים לשיפור מצבן הכלכלי של הרשויות המקומיות הערביות, קשה לבחון כיצד השפיע התקציב על הכלכלה המוניציפאלית של הרשויות. 

בסמוך לאישור תוכנית החומש הנוכחית (922) הוקמו ועדות גיאוגרפיות, שבסמכותן לחלק מחדש הכנסות של רשויות מקומיות מאזורים ומתקנים מניבי הכנסה, ולשנות את חלוקת שטחי השיפוט בין רשויות שכנות (קיראו את נייר העמדה שלנו על הוועדות הגיאוגרפיות פה). אולם אופן פעולתן של ועדות אלה עד היום, לא הביא לשינוי בהיקפים הדרושים בחלוקת המשאבים בין רשויות יהודיות וערביות שכנות.

מה צריך לקרות ב-5 השנים הבאות (ולהכנס לתכנית החומש החדשה)?

מומלץ לפעול במספר מישורים במקביל: כדי להביא לשוויון בתחום זה בטווח הארוך, יש להשקיע בפיתוח הכלכלי ביישובים הערביים, באופן שיביא להגדלת ההכנסות העצמיות של הרשויות הערביות וגם ייצר מוקדי תעסוקה איכותית בתוך היישובים הערביים; בטווח הקצר והבינוני, יש להגדיל את התקציבים הממשלתיים שמועברים לרשויות המקומיות הערביות עבור שירותים קהילתיים; להגדיל ולשנות את מנגנוני ההקצאה של מענקים ממשלתיים כמו מענק האיזון והקרן לצמצום פערים (קיראו את נייר העמדה שלנו על הקרן לצמצום פערים פה); להרחיב את גבולות השיפוט ולחלק הכנסות משטחים מניבים במסגרת מנגנון הוועדות הגיאוגרפיות; לחזק את כוח האדם ברשויות המקומיות הערביות; ולקדם הקמה של חברות כלכליות ברשויות הערביות.

לצד מהלכים שיקדמו משרדי הממשלה מומלץ שהרשויות המקומיות הערביות יפעלו גם כן לטובת שיפור מצבן הכלכלי באמצעות שיפור מערך החיוב והגדלת שיעורי הגבייה; ייזום, תכנון והקמה של אזורי תעשייה, תעסוקה ומסחר בתחומי הרשויות המקומיות הערביות; ויצירת שיתופי פעולה אזוריים.

ייצוג הולם

להרחבה – קיראו פה

מה המצב היום?

עשרים שנה עברו מאז עוגנה חובת הייצוג בחוק שירות המדינה שהטיל על הממשלה לתת ביטוי הולם לייצוגם של האזרחים הערבים בשירות המדינה  בכלל הדרגות והמקצועות, בכל משרד ובכל יחידת סמך. האזרחים הערבים מהווים כ-18% מאזרחי המדינה, אולם עד היום שיעור ייצוגם הכללי בשתי מערכות שירות המדינה (משרדי הממשלה ומערכת הבריאות) עומד רק על 13.2% בלבד. בנוסף, אין ייצוג הולם של העובדים הערבים בכל הדרגים: בדרג הכניסה הם מהווים 16.8% מסך כל העובדים, ובדרגים הבכירים פחות מ-4%.   

על הממשלה לפתור את החסמים העומדים בפני קליטתם ושילובם של האזרחים הערבים, כדוגמת החסם הגאוגרפי – רוב המשרות, במיוחד המשרות הבכירות, נמצאות בירושלים ובמרכז, בעוד 70% מהאזרחים הערבים חיים בצפון הארץ. עליה לפתור גם את החסמים העומדים בפני שימורם וקידומם במערכת, במיוחד במוקדי קבלת ההחלטות. צו השעה לקבוע בהחלטת ממשלה כלים להסרת החסמים הנ"ל ובמיוחד יעד עדכני ודיפרנציאלי למשרדים ולדרגים ובמיוחד לדרגים הבכירים.  

מה שינתה החלטת הממשלה 922?

 922 לא התייחסה לייצוג ההולם. במהלך שנות יישומה של החלטה 922 ההתקדמות בתחום הייצוג ההולם של האזרחים הערבים בשירות הציבורי הייתה איטית וחלקית, וזאת בשל גורמים וחסמים רבים, ובראשם העובדה שהממשלה לא הציבה יעדים להגדלת שיעור הייצוג ההולם של האזרחים הערבים בשירות הציבורי, והיעדים הקודמים (שנקבעו בשנת 2007 והושגו בשנת 2016) לא התייחסו לייצוגם של האזרחים הערבים בדרגות השונות של השירות הציבורי. 

מה צריך לקרות ב-5 השנים הבאות (ולהכנס לתכנית החומש החדשה)?

על הממשלה, בהתייעצות עם נציגות החברה הערבית וארגוני חברה אזרחית, לקבוע יעדים חדשים ועדכניים לייצוג של האזרחים הערבים במשרדי הממשלה, במערכת הבריאות ובחברות הממשלתיות, יעדים דיפרנציאלים למשרדים ולדרגים השונים, וכן יעדים לייצוגן של נשים ערביות וסטודנטים ערבים.

על הממשלה לפעול להסיר את חסמי הכניסה וההתקדמות במערכות שירות המדינה על ידי התאמת כלי הקליטה והקידום והתייחסות למאפיינים הייחודיים של החברה הערבית. על נציבות שירות המדינה לפעול באופן אקטיבי כדי להבטיח שהגופים הממשלתיים יעמדו ביעדים הממשלתיים לייצוג הולם, לרבות ובמיוחד בדרגים בכירים.

כמו כן, על הנציבות לפעול באופן מיידי למינוי חברי ועדות בוחנים מקרב החברה הערבית במכרזים שבהם יש מועמד ערבי.  כמו כן, עליה לפעול לשילוב מועמדים ועובדים מקרב החברה הערבית בתוכניות עתודה למנהלים בשירות המדינה ולהעניק ליווי מקצועי מתאים לעובדים ערבים בדרגי הביניים, במטרה להכשירם לכהן במשרות בכירות.

לשמחתנו, בטיוטה הקיימת של תכנית ההמשך יש התייחסות ספציפית לייצוג הולם של אזרחים ערבים בשירות המדינה, התייחסות שכלל לא הייתה קיימת בתכנית החומש הקודמת. ההתייחסות כוללת לוחות זמנים לקביעת יעד ממשלתי שיגדיל את הייצוג. 

 נגב

להרחבה – קיראו פה

לתקציר ההמלצות – ליחצו פה

מה המצב היום?

בנגב חיים כ-280 אלף אזרחים ערבים, מתוכם כ-100 אלף מתגוררים ב-35 כפרים בלתי מוכרים, והשאר ב-11 כפרים מוכרים ובשבעה יישובים עירוניים. כל הכפרים בהם חיים האזרחים הערבים, המוכרים והבלתי מוכרים, סובלים מאפליה עמוקה בתקציבים, בתשתיות ובמתן שירותים. 

בנוסף, תושבי הכפרים הבלתי מוכרים סובלים מהזנחה ומחסור גדולים במיוחד הנובעים באופן ישיר מחוסר המעמד שלהם – חסרים בהם מוסדות חינוך, כבישים, תשתיות מים וביוב ותושביהם סובלים מהריסות בתים בהיקפים גדולים. 

במצב זה, לא פלא שהחברה הערבית בנגב היא אחת הקבוצות העניות בישראל: כל הרשויות הערביות בנגב מדורגות באשכול חברתי-כלכלי 1 (הנמוך ביותר) וסובלות משיעורי אבטלה ונשירה גבוהים במיוחד: שיעור אבטלה של כ-20% ושיעור נשירה מהלימודים של כ-25% (נכון לשנת 2019).

מה שינתה החלטת הממשלה 922?

יישובי הנגב לא נכללו ישירות בתכנית 922, אלא בתכנית נפרדת – 2397, אשר עסקה ביישובים הערביים בנגב בלבד. עם זאת, בערך חצי מתקציבי תכנית 2397, הוקצו מתוך התקציב הכולל של תכנית 922. 

תכנית 2397, אשר נמצאה תחת אחריותם של הרשות לפיתוח ההתיישבות הבדואית בנגב והאגף לפיתוח חברתי-כלכלי בחברה הבדואית בנגב (שניהם פעלו אז כחלק ממשרד החקלאות, וכיום כחלק ממשרד הרווחה), פעלה לשיפור המדדים הכלכליים של היישובים, ועסקה במגוון תחומים חשובים, אולם היו בה מספר בעיות בסיסיות: 

1. ההפרדה בין התכניות, במיוחד כאשר הן חולקות מקור תקציבי משותף, אך נמצאות באחריות גורמים ממשלתיים שונים, יוצרת מציאות של "הפרד ומשול" ומייצרת חלוקת תקציבים מעוותת בין קבוצות בתוך החברה הערבית. 
2. התכנית לא כללה כל התייחסות לישובים הבלתי-מוכרים, אשר בהם חיים כ-100,000 תושבים – מעל שליש מתושבי הנגב הערביים – ואשר נמצאים במצב חברתי-כלכלי קשה אפילו יותר מן היישובים המוכרים. לתפיסתנו, בלתי-אפשרי ולא נכון לפעול לפיתוח חברתי-כלכלי של החברה הערבית בנגב, תוך התעלמות מתושבי הכפרים הבלתי-מוכרים. 
3. במקביל להקצאת התקציבים במסגרת התכנית, חלה בשנים האחרונות עלייה דרמטית בשיעור הריסת הבתים ביישובים הערביים בנגב (המוכרים והבלתי-מוכרים), העומד כיום על כ-2,000 מבנים בשנה. הריסת בתים, פרט להשפעה האישית הקשה, מהווה גורם מחולל עוני. פעילות המדינה במקביל להריסת בתים, פעולת כנגד לפעולותיה לפיתוח חברתי-כלכלי. 

מה צריך לקרות ב-5 השנים הבאות (ולהכנס לתכנית החומש החדשה)?

במקביל לעבודה להכנת תכנית המשך לתכנית 922, נערכת עבודה מקצועית להכנת תכנית ההמשך לחברה הערבית בנגב. על-מנת שהתכנית תשיג את מטרותיה ותאפשר שינוי משמעותי ביישובים הערביים בנגב, יש לנקוט בצעדים הבאים: 

• לאחרונה התקבלה החלטה לבטל את ההפרדה בין תכנית החומש לנגב, לבין התכנית הכללית לישובים הערביים. זוהי החלטה עקרונית נכונה וחשובה, אולם על-מנת שתהיה בעלת משמעות מעשית בעתיד, בשנים הקרובות יש לפעול לשילוב הפעילות לפיתוח חברתי-כלכלי בנגב, בפעילות הרשות לפיתוח חברתי-כלכלי ביישובים הערביים, כך שבעתיד יהיו בידי הרשות לפיתוח חברתי-כלכלי, הכלים המתאימים ללקיחת אחריות על הכנת, ביצוע ובקרה גם על התכניות בנגב. 
• יש להתייחס בתכנית החומש לכפרים הבלתי-מוכרים: למרות שהחסם המרכזי העומד בפני פיתוח היישובים הבלתי-מוכרים, הינו אי-ההכרה בהם, לא ניתן לחכות לפיתרון עקרוני של הסוגיה, על-מנת לספק לתושבי הכפרים נגישות נאותה לשירותים בסיסיים. עובדה זו באה לידי ביטוי ביתר שאת בזמן משבר הקורונה, כאשר הניתוק מיישובים שכנים, המחיש את מצוקת הכפרים, המסתמכים לחלוטין על השירותים (לדוגמה: בריאות, חינוך ורווחה) הניתנים ביישובים שכנים. קיים פיתרון חוקי וישים לאספקת שירותים דרך מרכזי שירותים חיוניים, הפועלים במבנים יבילים בכפרים הבלתי-מוכרים, ויש להקצות תקציבים במסגרת תכנית החומש, לצורך הפעלת והקמת מרכזים מסוג זה. 
• מסיבות היסטוריות, פוליטיות וחברתיות מגוונות, קיימים חסמים ייחודיים, המקשים על קידום הבנייה, הרישוי והפיתוח ביישובים הערביים בנגב. במצב הנוכחי, במקרים רבים לא עומדת בפני התושבים אלטרנטיבה אמיתית ומקובלת לבניית בתיהם באופן חוקי, ומנגד, המדינה משתמשת בהריסות הבתים כמנוף לחץ על-מנת לכפות על התושבים פתרונות שאינם מקובלים עליהם. הריסות-מבנים הינם מנגנון הפוגע באופן חמור בזכויות התושבים, ויש להשתמש בו אך ורק במקרים יוצאי דופן, ולא כעניין שבשגרה. אנו קוראים להפסיק את הריסות הבתים, ובמקום זאת להשקיע במסגרת תכנית החומש בתקציבי פיתוח ורישוי, ובתהליכי זיהוי והסרת חסמים המאפשרים תכנון, רישוי ובנייה כחוק. 

קווים מנחים לגיבוש החלטת ההמשך

אנו ב-'סיכוי' היינו מעורבים בגיבוש החלטה 922 וליווינו את יישומה ובתוך כך בחנו את החסמים והאתגרים אשר עלו בשש שנות ההחלטה. על כן יש בידינו תובנות אשר יש להחיל בהחלטת ההמשך על מנת שתשיג את מטרותיה כפי שהוגדרו.

1. הקצאת משאבים שוויונית – הקצאת משאבים שוויונית מתקנת מקצה לאוכלוסייה הערבית תקציבים בשיעור הגבוה מחלקהּ באוכלוסייה הכללית. הקצאה מסוג זה מכוונת לסגירת פערים שנוצרו במשך עשרות שנים של אפליה תקציבית. לעומתה, הקצאת משאבים שווה מקצה לאוכלוסייה הערבית משאבים על פי שיעורהּ באוכלוסייה. בתחומים שבהם התקיימה אפליה ארוכת־שנים נוצרו פערים כ"כ גדולים שהקצאת משאבים שווה לא תוכל להביא לסגירתם. לכן קיים צורך בהקצאה שיוויונית מתקנת. תוכנית החומש הנוכחית (922) הפעילה מנגנונים של הקצאה שוויונית מתקנת בחלק מתחומי המדיניות, אולם ישנם עדיין תחומים רבים שעדיין קיימים בהם מנגנוני הקצאה מפלים, וגם בתחומים בהם בוצע תיקון במנגנוני ההקצאה, עדיין לא נסגרו הפערים העצומים שנצברו במשך עשרות שנים של הקצאה מפלה. לפיכך אנו סבורים כי בתחומים בהם החלטה 922 הטמיעה הקצאת משאבים שוויונית יש להמשיך בהקצאה כזו ב-5 השנים הבאות, ואילו בתחומים בהם טרם תוקנו מנגנוני ההקצאה, יש לייצר ולהטמיע הקצאת משאבים שוויונית.
2. חיזוק הרשויות המקומיות – החלטה 922 לא הקצתה משאבים מספיקים לחיזוק הרשויות המקומיות. חיזוק הרשויות אינו העברת תקציבים ישירה בלבד כי אם מדובר על הרחבת כוח האדם וטיפוח ההון האנושי בהן, פיתוח תשתיות אנושיות וטכנולוגיות, תמיכה אשר תאפשר תפקוד תקין בעיתות חירום וכן לנוכח צרכים אקטואליים ועתידיים, הסברה וקשר ישיר בין הרשויות למשרדים השונים, שיתוף של הרשויות בגיבוש החלטות ויישומן וכו'. למעשה, רשויות מקומיות מוחלשות אינן מסוגלות למצות את התקציבים להן הן זכאיות מכוח ההחלטה וכך יעילות ההחלטה בכללותה נפגעת ומעל הכל, איכות חיי התושבים אינה משתפרת והפערים בין הרשויות היהודיות והערביות נשמרים. בנוסף, על ההחלטה להתייחס גם לתושבים ויישובים ללא שיוך מוניציפלי (כגון בנגב) אשר נותרים בין הפטיש לסדן ולרשויות אשר מחוייבות לספק לתושבים אלו שירותים אך אינן משופות על כך.
3. התייחסות לחברה הערבית בכללותה – החברה הערבית בישראל אינה עשויה מקשה אחת וככל חברה יש בה מגוון תתי קבוצות בעלות מאפיינים שונים וצרכים שונים. אין ספק כי אין מדיניות המתאימה לכל הקבוצות ועל מנת להתגבר על כך יש לבצע התאמות למגוון קהלי יעד תוך שיתופם ומדידת יעילות המדיניות עליהם. יחד עם זאת, אנו מתנגדים מכל וכל לגיבוש החלטות ממשלה נפרדות לכל תת קבוצה כגון: בדואים, דרוזים, יישובים מוכרים ולא מוכרים וכיוצ"ב. אנו סבורים כי מדובר במדיניות ממשלתית אשר נגועה בשיקולים פוליטיים ולא מקצועיים, מייצרת חוסר אמון ותחרות על משאבים בין הקבוצות השונות המרכיבות אותה ובסופו של דבר מחלישה את החברה הערבית. 

כך היה בהחלטה להפריד את תכנית החומש לחברה הערבית בנגב מתכנית החומש הכללית לחברה הערבית: בעוד תכנית 922 נמצאת תחת אחריות הרשות לפיתוח חברתי-כלכלי בחברה הערבית במשרד לשוויון חברתי, תכנית 2397 נמצאה תחת אחריותו של האגף לפיתוח חברתי-כלכלי בחברה הבדואית שבמשרד החקלאות. הפרדה זו גררה ביקורת מצד הנהגת החברה הערבית, ובראשה ועד ראשי הרשויות הערביות, וכן מצד ארגוני החברה האזרחית הפועלים בתחום מכמה טעמים: ברמה העקרונית, ההפרדה בין התכניות לחברה הערבית על בסיס המיקום הגיאוגרפי של היישובים או כל מאפיין אחר של היישוב או אוכלוסייתו, מייצרת מציאות של "הפרד ומשול" הגורמת לפגיעה קשה בחברה הערבית, ובאמון ושיתוף הפעולה של החברה הערבית עם מוסדות המדינה. בנוסף, ההפרדה בין התכניות, לצד מקור תקציבי אחיד, מביאה לחלוקה אי-שוויונית של התקציבים בין יישובים וקבוצות אוכלוסייה בחברה הערבית שלא על-פי קריטריונים מקצועיים. ברמה הפרקטית, ההפרדה האמורה פוגעת קשות ביכולת המדינה לספק פתרונות הוליסטיים לבעיות רחבות וארציות המשותפות לכל האזרחים הערבים באשר הם, תוך שימוש בידע ובניסיון המצטבר במשרדי הממשלה וגופיה השונים, ובניית ממשקים טובים וחיוניים עם השטח שיבטיחו את התאמת המדיניות לאוכלוסיית היעד ואת הוצאתה לפועל בהמשך.

עקרונות כלליים להחלטות ממשלה

על מנת שהחלטת החומש החדשה תשיג את מטרותיה, ובראשן צמצום הפערים הכלכליים והחברתיים בין החברה היהודית והערבית, סיכוי ממליצה לאמץ שישה עקרונות פעולה הרלוונטיים לכל מדיניות ממשלתית שברצונה להיות אפקטיבית גם לגבי החברה הערבית – הן לתהליך גיבוש ההחלטה דרך ניהולה וכלה ביישומה בפועל, הערכתה ומדידתה. (קיראו עוד פה)

1. איסוף נתונים – כל תכנית או מהלך ממשלתי במסגרת החלטת החומש הבאה ובכלל צריכה להתבסס על איסוף, תכלול וניתוח של נתונים מהימנים, מקיפים ומדויקים. לפיכך, אנו ממליצים על תקצוב ובניית מערך איסוף נתונים שיטתי ורציף וכן ביצוע מחקרים שיעסקו בהשפעות שונות של מדיניות הממשלה על החברה הערבית, חסמים שונים ודרכים להתגבר עליהם. בהמשך לכך, הנתונים והמידע אשר נאסף צריכים להיות מונגשים ושקופים לציבור ולמומחים וארגונים רלוונטיים בחברה הערבית על מנת לשתפם בהפקת המסקנות מהם וגיבוש המענים הממשלתיים. לבסוף, יש להתאים את שיטות איסוף הנתונים ולהתאימן כך שתספקנה תמונת מציאות מהימנה ותקפה של החברה הערבית תוך התייחסות מיוחדת לאוכלוסיות ספציפיות בחברה הערבית (ובכלל זה צעירים, נשים, להט"ב, האזרחים הערבים-בדואים בנגב, אנשים עם מוגבלויות).  
2. יעדים ומדדים – יש לכלול בהחלטה יעדים ברורים ומדידים לחברה הערבית ולקהלי יעד הרלוונטיים בכל אחד מתחומי העיסוק של התכנית. על היעדים והמדדים להתייחס להיבטים איכותניים ולא רק כמותניים של הסוגיות השונות. כמו-כן, על היעדים להיות השוואתיים באופן כזה המביא לצמצום פערים בין החברה היהודית והחברה הערבית. 
3. מנגנוני הערכה ובקרה – יש להבנות מנגנונים ברורים וקבועים לגיבוש ההחלטה, ניהולה התקציבי והאופרטיבי וליישומה. מנגנונים אלו יבחנו את התקדמות ההחלטה מול יעדיה וכן יאתרו חסמים אשר מקשים על התקדמותה בכל הרמות. מנגנונים אלו חייבים לכלול ייצוג הולם של הנהגת החברה הערבית, ארגוני חברה אזרחית ערבים וכן ייצוג הולם של נציגים ערבים מטעם משרדי הממשלה. בנוסף, דיוני מנגנוני ההערכה והבקרה צריכים להיות שקופים לציבור ומבוססים על נתונים רלוונטיים אשר על משרדי הממשלה לספק במסגרת זמן אחידה וכזו המאפשרת דיון אפקטיבי. 
4. גמישות תקציבית – ניסיוננו מלמד כי הצרכים המשתנים ונסיבות שונות משפיעות על הקצאת תקציבי ההחלטה וניצולם. לפיכך אנו סבורים כי על ההחלטה לאפשר ניוד תקציבים בין סעיפיה כך שניתן יהיה להקצות תקציבים לתחומים בהם הצרכים גדולים והניצול יעיל יותר. כמובן, גמישות תקציבית זו צריכה להיעשות במסגרת מנגנוני ההערכה והבקרה ובהתאם ליעדים והמדדים אשר נקבעו. 
5. הסברה והנגשה – אנו נוכחים לדעת שוב ושוב כי מידע רלוונטי לכל הציבור אינו מתורגם ומונגש בשפה הערבית, אינו לוקח בחשבון היבטים תרבותיים של החברה הערבית, ואינו מופץ בערוצי המדיה הפופולאריים בקרב החברה הערבית. כמו-כן, ישנם פערים סביב הנגשת השירותים הממשלתיים לחברה הערבית, הן ברמת ההנגשה הגיאוגרפית של שירותים ליישובים ערביים, והן ברמת השירותים המקוונים. אפליה זו מהווה חסם רוחב משמעותי בפני האזרחים הערבים למיצוי זכויותיהם, ומונעת מימוש תקציבים ומשאבים ממשלתיים. על ההחלטה לכלול תקציבים ייעודיים לכך בכל אחד מתחומי פעילותה.
6. תפיסה הוליסטית – החלוקה הברורה לתחומי פעילות בהחלטה מאפשרת הקצאת משאבים ברורה והגדרת יעדים ספציפיים אולם היא אינה לוקחת בחשבון את התלות והקשרים שיש בין התחומים השונים כגון: תכנון ותעסוקה, תשתיות וצעירים, סביבה וחינוך וכו'. לפיכך אנו סבורים כי על הממשלה – ובפרט – על הרשות לפיתוח כלכלי המובילה את תהליך גיבוש החלטת ההמשך, לגבש מנגנוני תיאום אשר דרכם ניתן לסנכרן ולתאם מהלכים בין גופים שונים המקדמים מהלכים בתחומים השונים כך שיביאו לשינוי אמיתי ועמוק ויביאו למיצוי מיטבי של המשאבים המוקצים להם.