איך כותבים אהבה בערבית?

לכבוד יום האהבה ריכזנו עבורכם כמה כותבים וכותבות ערבים.יות ופלסטינים.יות שכותבים על אהבה.

השיר הזה נקרא "לאהוב" (أن تحب) של המשורר המעיר והמפורסם מרוואן מח'ול – יליד פקיעין שבצפון, אמו שלו ומשפחתה מלבנון. את השיר הזה הלחין מרסל חליפה הלבנוני ושרה אומיימה אל חליל הלבנונית – שיתוף פעולה תרבותי שאמור להיות טבעי – אבל במציאות שלנו מורכב וחוצה גבולות. 
אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה עוֹקֵב אַחַר נוֹצָה,
צִלְּךָ נִשְׂרַךְ אַחֲרֶיךָ, מִתְנַשֵּׁף: קָחֵנִי עִמְּךָ.
אַתָּה עוֹקֵב אַחֲרֶיהָ בְּאִטִּיּוּת שֶׁל שֶׁלֶג נוֹפֵל, נֶעֱדַר מֵעַצְמְךָ וְשׁוֹכֵחַ
מִי הָיִיתָ קֹדֶם וְאֶת הוֹרֶיךָ.
(תרגום: עידן בריר)

השיר הזה נקרא "עונות הלילך" מהאלבום "שירי אהבה מפלסטין", הוא של הזמרת הידועה רים באנא ז"ל – בנוסף לשירים שכתבו לה משוררים עכשוויים, החייתה מחדש שירי פולקלור נשכחים מהתרבות הפלסטינית, לילדים ומבוגרים.

"חבק אותי, אהובי,
בעדינות כמו של פרח הסמבוק השחור,
תשוחח אותי בשפת הלילך כמו בחודש ניסן.
אוי אהובי, אוי אהובי,
הירח עזב אבל הלחישות שלנו והנשיקות שלנו
נמצאת על חופי הלילה ומעוררת שמחה בגלים"
(תרגום חובב – צוות סיכוי)

את שיר האהבה המפורסם הזה שרה אמל מורקוס – זמרת מפורסמת שמבצעת שירים מולחנים של משוררים פלסטינים ושירה מסורתית. השיר נקרא "אסמר" (שחרחר) מופנה לבחור יפה ושחום: בשירה הפלסטינית מקובלים שירי אהבה של נשים המתפעלות מיופיים של גברים. 
"אוי שחרחר, חיים שלי
אהובי עיניו שחורות כמו קסם
על גג הבית ראיתי את היפה עם השיער השחור
וידעתי – הנה בחירת לבי
כל עוד נשמתי באפי"
(תרגום חובב – צוות סיכוי)

טאהה מוחמד עלי הוא משורר פלסטיני מפורסם מהכפר העקור סאפורי, שבשיריו הסיפור האישי והלאומי מתערבבים יחד. ברבים משיריו מופיעה געגועים לאהובתו אמירה, בת דודתו שמשפחתה עקרה ללבנון במהלך הנכבה – וכך השניים לא התראו למעלה מעשור.
"אהבָתי אותָך
היא הגדולה
אלא שאני ואת והאחרים
יצורים רגילים".

"שירי
מעבר לשירה
כי את מעבר לנשים".

חליפת המכתבים של מיי זיאדה וג'ובראן חליל ג'ובראן

"אני יודעת שאתה אהוב-ליבי ושאני מפחדת מהאהבה, למרות שאני יודעת שבאהבה מעט הוא הרבה, ושהיובש, הבצורת והאַיִן הכרוכים בה, עדיפים על גודש עשיר. (…) תודה לאל, אני כותבת את הדברים האלה על נייר ולא צריכה לבטא במילים כי אם היית נוכח מולי הרגע הייתי רצה ובורחת". כך כותבת מיי זיאדה, אחת מהמשוררות הפלסטיניות המפורסמות בעולם, לג'ובראן חליל ג'ובראן, סופר, פילוסוף ומשורר לבנוני  – ומתוודה לראשונה על אהבתה אליו. 

וכך ענה לה ג'ובראן: "את אומרת שהאהבה מפחידה אותך. ממה את מפחדת, קטנה שלי? האם את מפחדת מאור השמש? האם את מפחדת מגאות הים? האם את מפחדת מהנץ האביב? מדוע את מפחדת מהאהבה, יקירתי? אני יודע שאת לא מסתפקת במעט אהבה, כשם שאני לא מסתפק במעט אהבה. את ואני לא מסתפקים במועט. אנחנו רוצים הרבה. אנחנו רוצים הכל, אנחנו רוצים שלמות" (בתרגום ז'נאן בסול, פורסם במגזין גרנטה, גיליון 8).

סיפור האהבה שלהם התחיל כשמיי שלחה לג'ובראן ביקורת על נובלה שפרסם, והם התחילו להתכתב על ביקורת ספרות. מיי חיה בנצרת ובקהיר וג'ובראן (יליד לבנון) חי בארה"ב, ועל המרחק הפיזי ביניהם גישרה חלופת מכתבים שנמשכה 20 שנה – למרות שלא נפגשו מעולם. לימים, ג'ובראן פרסם את המכתבים ששלח למיי בספר שנקרא "הלפיד הכחול" (אלשועלה אלזרקאא).