אנרגיה מתחדשת

משרד האנרגיה הכיר בחשיבות המעבר לאנרגיה מתחדשת וקבע כי עד שנת 2030, ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות בישראל יעמוד על 30%. זהו יעד חשוב עבור המאבק נגד משבר האקלים המאיים על כלל תושבי כדור הארץ, והוא כולל מעבר ליצירת חשמל באמצעים ירוקים ונקיים יותר כמו שמש, מים ורוח, במקום דלקים פוסיליים כפחם ונפט. אולם, על מנת להצליח לעמוד ביעד זה, על המדיניות הממשלתית לכלול גם את האזרחים המתגוררים ביישובים הערביים, המהווים כ-16% מהאוכלוסייה.
שילוב החברה הערבית במעבר לאנרגיה ירוקה הוא לא רק הזדמנות סביבתית, אלא גם כלכלית וחברתית. המעבר לאנרגיה מתחדשת יסייע בחיזוק הרשויות המקומיות הערביות וצמצום העוני אנרגטי – היעדר תשתיות אנרגיה, חוסר יכולת לשלם על שירותי חשמל ואיכות אספקתו עבור צרכים ביתיים בסיסיים. כל אלו יקטינו את אי השוויון בין האזרחים הערבים והיהודים ויובילו למעבר צודק ויעיל יותר לאנרגיה ירוקה עבור כל אזרחי ישראל!

״טופס 4״ והיתר בנייה הם לא מושגים נרדפים. נכון שניתן להקים מתקן סולארי ללא ״טופס 4״, אולם יש צורך בחיבור חשמל קבוע והיתר בנייה. בעקבות הזנחה רבת שנים של מוסדות התכנון בישראל, עשרות אלפי בתים ביישובים הערביים עומדים ללא היתר בנייה. רק בשני העשורים האחרונים החלו מוסדות התכנון לקדם תכניות מתאר כוללניות, אשר מאפשרות קידום תוכניות מפורטות לטובת הוצאת היתרי בנייה ביישובים הערביים. תהליך זה הינו ארוך ומורכב מאוד. אולם במצב הדברים הקיים, בית אשר עומד ללא היתר, מחובר על פי רוב בחיבור חשמל זמני. כך, נמנעת מבעלי הבית היכולת להקים מתקן סולארי קבוע. על כן, המדיניות לגבי ״טופס 4״ אמנם מקלה על התהליך, אך עבור מרבית הבתים ביישובים הערבים, הקלה זו עדיין לא פותרת את הבעיה.

לקרקעות בבעלות ערבית יש מאפיינים ייחודיים. כך למשל, קרקעות חקלאיות בחברה הערבית הינן בבעלות פרטית, ועל כן מתאפיינות בחלוקה לחלקות קטנות ומרובות בעלים. זאת, בניגוד לקיבוצים והמושבים החקלאיים היהודיים שבהם חטיבות קרקע גדולות השייכות באופן שיתופי ליישוב. המדיניות התכנונית בתחום המתקנים הסולאריים, מכוונת להעדפת שטחים גדולים המאפשרים גמישות במיקום המתקנים וכן פריסה נרחבת על גבי השטח. מדיניות זו אינה תואמת את מצב הדברים ביישובים הערביים, המתאפיינים בחקלאות עצמאית אשר אינה מאוגדת ואשר כל חלקה בה עומדת כמשק עצמאי.
מדיניות נוספת שאינה לוקחת בחשבון את מאפייני החברה הערבית היא דרישת המדינה להוכחת רווחיות מהקרקע החקלאית. זאת, על מנת לא להסתכן בביטול מוחלט של העיבוד החקלאי כאשר יוקם המתקן הסולארי, באופן שיעודד את בעל הקרקע לעבור מעיבוד חקלאי לייצור חשמל בלבד. אולם, מרבית החקלאים הערבים משתמשים בהשקייה טבעית ממי גשמים (״בעל״), המביאה לרווחיות נמוכה אשר אינה עומדת בתנאי הסף להקמת מתקן אגרו-וולטאי. האיסור הגורף מראש מביא למעשה להדרת החקלאים הערבים במקום לטפל בחקלאים, יהודים או ערבים, אשר יזנחו את הפעילות החקלאית בפועל. לשם כך יש גורמי אכיפה וסנקציות שניתן לנקוט בהן באופן ספציפי עבור אילו שאכן ייצרו בסופו של דבר אנרגיה ללא עיבוד חקלאי.