רשויות מקומיות ערביות

מצב זה משפיע בין השאר על הרשויות המקומיות במחסור בשטחים לפיתוח והיעדר מקומות שבהם ניתן יהיה להקים או להרחיב אזורי תעסוקה ומסחר, ומותיר מצב בו רשויות תלויות בבעלי קרקעות פרטיים על מנת להקים אזורים מניבים. לאזורי התעסוקה – הכוללים חנויות, משרדים ומפעלים – ישנה חשיבות מיוחדת עבור הרשויות המקומיות משום שהם מקור חשוב להכנסות מארנונה, המהוות את מקור משמעותי לתקציבי הרשות המקומית.

הוועדות הגיאוגרפיות שהקים משרד הפנים הן אחד הכלים שיכולים לעשות שינוי שיאפשר יותר שטחי מסחר ותעסוקה לרשויות הערביות. אמנם המנגנון מסורבל ופוליטי, אבל ככל שהבקשה מקצועית יותר – יש לה יותר סיכויים להתקבל, לכן אנו בסיכוי-אופוק כתבנו מדריך שמאפשר לשפר את הבקשות.

באופן כללי, ככל ששיעור ההכנסות של רשות מקומית מארנונה שלא ממגורים (עסקית, מסחרית, ממשלתית) גבוה משיעור ההכנסות שלה מארנונה ממגורים, כך ההכנסות העצמיות שלה גבוהות יותר והחסינות הפיננסית שלה גבוהה יותר. וזה בגלל שהתעריף לארנונה שהיא לא למגורים בדרך כלל גבוה יותר מתעריף ארנונה למגורים, בנוסף לכך ששטחי מגורים הם שטחים שעליהם לרשות המקומית לרוב יש יותר הוצאות (במתן שירותים ותשתיות) מהכנסות, וחיוב הגביה לגביהם יחסית נמוך יותר. אך ברשויות הערביות, רוב חיובי הארנונה (68%) מקורם בארנונה ממגורים (לעומת ארנונה עסקית, לדוגמה), לעומת זאת, ברשויות היהודיות, רק 44% מההכנסות שלהן הוא מארנונה למגורים.

גובה ההכנסות של רשות מקומית מארנונה למגורים מושפע מגורמים שונים. הגורמים המשפיעים ביותר הם גודל השטח והתעריף למטר רבוע. עם זאת, ישנם גורמים נוספים שיכולים להשפיע על גובה ההכנסות כמו לדוגמא ריבוי נזקקים. מכיוון שנזקקים זכאים להנחות ולפטורים מתשלום הארנונה, אז יישוב שבו יש ריבוי נזקקים הכנסותיו יהיו נמוכות יותר.

צריך לזכור שלרשויות עניות הרבה יותר קשה לגבות ארנונה, כי לחלק ניכר מהתושבים תשלומי הארנונה מהווים מעמסה כלכלית קשה. ישנן גם משפחות הזוכות להנחות בארנונה בשל מצב כלכלי ייחודי כגון עוני, מחלה, נכות או מצב משפחתי. על כן, ביישובים עם דירוג חברתי כלכלי נמוך, צפוי שיעור גבוה יותר של זכאים להנחות. רוב הרשויות הערביות הן עניות (שייכות לעשירונים 1-3) ו-49% מהאזרחים הערבים נמצאים מתחת לקו העוני – לכן לתושבים רבים יש הנחה בארנונה עד פטור מלא. על אף ההנחות, בשל מצבן הכלכלי לעיתים תשלום ארנונה מהווה נטל גדול יותר עבור משפחות אלה, ולכן, המאמצים שהרשות המקומית נדרשת להשקיע בגבייה, הם גדולים יותר בהתאמה.

שיעור הגבייה של הרשויות הערביות הוא נמוך משל הרשויות היהודיות. יתכן כי איכות השירותים הירודה שקיבלו התושבים לאורך השנים, העדר האמון של התושבים במערכת, מחסור במנגנוני גבייה וחולשתם הכלכלית של התושבים משפיעה על פערי הגבייה בין רשויות יהודיות וערביות מוחלשות. עם זאת, לאורך השנים האחרונות היתה עלייה של 9% באחוזי הגבייה של הרשויות הערביות – מ-64% בשנת 2011 ל-73% בשנת 2018. זאת, בעוד שיעור הגבייה ברשויות יהודיות במעמד סוציו-אקונומי דומה (1-5) עמד על 94%. את המגמה של המשך הצמצום בפערי הגביה חשוב להמשיך, וזהו תפקידן ואחריותן של הרשויות המקומיות הערביות לעשות זאת.

אולם הפער בין שיעורי הגבייה של הארנונה למגורים הוא אינו הגורם העיקרי להבדלים בתקציבי הרשויות המקומיות. ניתוח שערכנו העלה כי גם אם שיעור הגבייה של הרשויות הערביות היה זהה לשיעור הגבייה של הרשויות היהודיות, עדיין היה חסר להן יותר מ-1.5 מיליארד ש"ח כדי להשוות את רמת ההכנסות מארנונה. כלומר, הפערים נובעים בחלקם הגדול מפוטנציאל החיוב הנמוך ברשויות הערביות, כתוצאה ממחסור בשטחים מניבי הכנסה מארגנונה שלא למגורים.

מציאות זו משפיעה על השירותים שמקבלים התושבים בשלל תחומים. כך למשל בשנת 2018 עמד ממוצע ההוצאה לתלמיד לשנה במסגרות חינוך ברשויות היהודיות על 19,096 ש"ח בעוד שברשויות הערביות הוא עמד על 10,957 ש"ח בלבד – פער של 8,139 ש"ח לתלמיד. מצב דברים זה מחריף ברשויות מוחלשות – השוואה שערכנו בין רשויות ממעמד סוציו-אקונומי מוחלש 1-5, הראתה כי ההוצאה לתלמיד בתחום החינוך ברשויות הערביות מהווה רק כמחצית מההוצאה ביחס לרשויות היהודיות באותו דירוג.

מצב דומה קיים גם בשירותי הרווחה, אשר נועדו לקדם את רווחת הפרט והמשפחה ולתת לאנשים עם מוגבלויות או אנשים בסיכון את הרשת שתאפשר חיים בכבוד. בשנת 2018 עמד ממוצע ההוצאה למטופל רווחה ברשויות יהודיות על 5,704 ש"ח, לעומת 2,727 ש"ח בלבד ברשויות הערביות, לפי מחקר שערכנו. התקציבים שהוקצו לרשויות הערביות ממשרד הרווחה עמדו בשנת 2018 על 768 מיליון ש"ח, כ-13% בלבד מתקציבי משרד הרווחה לכלל הרשויות המקומיות בישראל וזאת למרות שבשטחן של הרשויות הערביות חיים כ-24% ממטופלי הרווחה.

המשמעות היא שהתושבים הערבים מקבלים שירותים פחות טובים למשפחות במצוקה, זוכים לטיפול פחות טוב בבעלי מוגבלויות, סובלים מהיעדר במסגרות לנוער בסיכון וחיים במצב של מחסור תמידי בשירותים סוציאליים לטיפול בנפגעי נפש והתמכרויות. מצב דברים זה נכון גם לגבי שירותי החינוך המתבטאים בבתי ספר פחות מושקעים, מבנים ישנים יותר, כיתות צפופות יותר, מורים נטולי הכשרה ומתקני לימוד לקויים יותר.

תקציבי הרשויות משפיעים באופן ישיר גם על שירותי הניקיון, התאורה, התחזוקה פיזית והנוי ברשויות המקומיות וכך מקבלים התושבים הערבים תשתיות במצב ירוד יותר עם רחובות מלוכלכים, מחסור במדרכות ומדרכות לקויות, מעברי חצייה משובשים, גינות ציבוריות מוזנחות וכן תדירות נמוכה יותר של פינוי אשפה וניקוי וכן פחות מתנ"סים, גני שעשועים, מגרשי ספורט או מסלולי הליכה.

המחסור החמור בכוח אדם משפיע לא רק על יכולתן של הרשויות לתת מענה לצרכים היומיומיים והבסיסיים שלהן אלא גם, ואף בעיקר, על יכולתן לבנות אסטרטגיה ארוכת טווח להתפתחות והשקעה בתחומים כמו תעסוקה, חינוך, בריאות ותחבורה. כלומר, לא רק שהרשויות המקומיות הערביות סובלות ממחסור בכוח אדם שיאפשר להן להתמודד עם אתגרי היום-יום, אלא שאין להן את המשאבים הבסיסיים ביותר לתכנון אסטרטגי ארוך-טווח.

המחסור הגדול בעובדים מייצר מצב בו רשויות מקומיות ערביות נאלצות לפעול ללא מחלקות שלמות שתפקידן להתמחות בקידום תחומים מורכבים בתוך הרשות כמו מנהלת אזורי תעשייה, מנהלת התחדשות עירונית, מנהלת תחבורה או מנהלת תשתיות. אולם בעיית כוח האדם איננה רק סוגייה של מספר העובדים ברשות המקומית, אלא גם של מידת הליווי וההכשרה שהעובדים הקיימים זוכים לה. גם כאשר קיים תקן לתפקיד מסוים בתוך הרשות המקומית, משרדי הממשלה אינם דואגים להכשרה וליווי מתאימים שיתנו בידיו של בעל התפקיד את הכלים לממש אותו על הצד הטוב ביותר.

סוגייה נוספת היא היעדר תשתית ומכשור מתאים לביצוע התפקיד. ברשויות ערביות רבות ישנם חוסרים בתשתיות פיזיות הנוגעות לסביבת עבודה ולמכשור כמו תוכנות דיגיטליות, מחשוב, ציוד משרדי וחדרי ישיבות. לדוגמה, ברשויות המקומיות הערביות חסר מאגר מידע גיאוגרפי (GIS) – מערכת מידע ממוחשבת המאפשרת ניהול מידע הנוגע לתשתיות בישוב כמו ניקוז, ביוב, נגישות, חשמל וכו'. מאגר מידע זה נדרש במקרים רבים על מנת לאפשר את עבודתה השוטפת של מחלקת ההנדסה באספקת מידע להיתרי בנייה ולניהול הביצוע של התשתיות בשכונה.

בשנים האחרונות חלחלה בקרב משרדי הממשלה ההבנה כי כוח האדם ברשויות המקומיות הינו קריטי על מנת לשפר את יכולתן למצות תקציבים, להתפתח ולספק שירותים לתושבים. בעקבות זאת, במסגרת החלטות ממשלה 922 ו-550 לפיתוח חברתי-כלכלי בחברה הערבית, נפתחו בחלק מהרשויות תקנים חדשים של בעלי תפקיד כמו ממונה תחבורה ציבורית, ממצה משאבים ומתכנן אסטרטגי. תקנים אלו נועדו לשפר את התחבורה הציבורית ביישובים הערבים הסובלת מהזנחה רבת שנים, לחדד את יכולתן של הרשויות המקומיות למצות את המשאבים הניתנים להן במסגרת החלטות ממשלה וכן לדאוג לתכנון אסטרטגי ארוך טווח למען הפיתוח העתידי של היישוב.

מדובר בתהליך חשוב ומבורך, אך גם הוא אינו פותר את הבעיות העמוקות הנובעות משנים ארוכות של הזנחה ואפלייה של הרשויות הערביות. ראשית, התקנים וההטבות הכלולים בתכניות ניתנו רק לרשויות גדולות שהצורך בהן היה אקוטי ומיידי, אולם רשויות קטנות רבות נותרו ללא מענה. אחוזי המשרה ודרגות השכר שנקבעו לתקנים החדשים לא אפשרו גיוס כוח אדם בהיקף ובאיכות הנדרשים, וגם אלו שגוייסו נאלצו לבצע את תפקידם מבלי שזכו למנגנון ליווי והכשרה מתאים שיאפשר להם למצות את הפוטנציאל הגלום בו.